למה אוכלים סימנים בראש השנה, ומה המקור לתפוח בדבש?

תראו, השולחן בליל ראש השנה נראה כמו תערוכה קטנה: קערית דבש עם פרוסות תפוח, רימון, תמרים, וראש של דג שמסתכל עליכם. הכול מרגיש עתיק מאוד. חלק מזה באמת עתיק, וחלק מאוחר בהרבה, והפער בין השניים הוא הדבר הכי מעניין כאן.

מה בדיוק כתוב בגמרא

הסימנים, כלומר מאכלים שאוכלים בתחילת השנה כאות לטוב, מתחילים במשפט אחד של אביי בגמרא:

השתא דאמרת סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי.

(תלמוד בבלי, הוריות י״ב ע״א)

בתרגום: כיוון שאמרנו שסימן הוא דבר בעל משמעות, יהא אדם רגיל לראות בראש השנה דלעת, תלתן, כרישה, תרדין ותמרים. ובנוסח מקביל בגמרא, לאכול.

ועכשיו שימו לב מה אין ברשימה הזאת: אין תפוח, אין דבש, אין רימון ואין ראש של דג. ומה כן עומד מאחורי הרשימה? רש״י מסביר שהירקות האלה גדלים מהר יותר משאר הירקות, ועל הנוסח המקביל בכריתות הוא מוסיף שלא כולם מאותו טעם: יש בהם שגדלים מהר, ויש בהם שהם מתוקים. כלומר הסימן המקורי לא נשען על משחק מילים, אלא על תכונות של המאכל עצמו: צמיחה ומתיקות. פותחים שנה בדבר שעולה מהר ובדבר שטעמו מתוק.

איך זה הפך למשחק מילים

בשולחן ערוך הרשימה כבר מגיעה עם נוסחים מוכנים: רוביא, שירבו זכויותינו; כרתי, שייכרתו שונאינו; קרא, שייקרע גזר דיננו. וכאן מעניין, כי ערוך השולחן מוסיף כלל שפותח את הכול לרווחה, "והולכין בזה כפי לשון המדינה", כל מקום לפי השפה שמדברים בה. מרגע שזה משחק מילים, כל מקום יכול לייצר סימנים משלו בשפה שלו, ובאמת צמחו גרסאות רבות.

ואיפה נכנס התפוח בדבש

באותה שכבה של מנהגי המקום, אבל דווקא לא כמשחק מילים: התפוח בדבש נשען על הטעם, ואפשר לשמוע בו את אותה מתיקות שרש״י הזכיר, בלבוש אשכנזי. הרמ״א, שהוסיף לשולחן ערוך את מנהגי אשכנז, כותב שיש נוהגים לאכול תפוח מתוק בדבש ולומר שתתחדש עלינו שנה מתוקה, ובאותה הגהה גם הרימון, "נרבה זכיות כרימון". והטור, שאליו הוא מפנה, מציג את זה בדיוק ככה: דוגמה מקומית אחת מני רבות, כך רגילים באשכנז. גם ראש הדג הגיע מאוחר, ולפי ערוך השולחן דווקא בזכות "נהיה לראש ולא לזנב", ולא בזכות האיל של העקידה.

מה לוקחים מזה

תפוח בדבש הוא לא פחות יפה מפני שהוא בן מאות שנים ולא בן אלפיים. המנהג עצמו מאוחר, אבל ההיגיון שמתחתיו, מתיקות כסימן, היה שם מלכתחילה. והשולחן הזה עדיין גדל. הגרעין שאביי נתן היה כיוון, לא רשימה סגורה, וכל דור הוסיף לו את השפה שלו.

✨ נקודות לחברותא

• הסימן בגמרא נשען על תכונות המאכל, צמיחה מהירה ומתיקות, והמנהג התגלגל למשחקי מילים בשפת המקום. מה זה אומר על היחס בין הגרעין של מנהג ללבוש שהוא לובש?
• ערוך השולחן כותב "והולכין בזה כפי לשון המדינה". אילו הייתם ממציאים סימן בעברית של היום, מה הייתם שמים על השולחן?