שופטים: למה התורה מזהירה דווקא את החכמים?

מישהו עשה לכם טובה קטנה. החזיק דלת, שמר לכם מקום חנייה, שלח קובץ בשתיים בלילה. יומיים אחר כך נופלת עליכם החלטה שנוגעת אליו: לתת משוב, לבחור בין שתי הצעות, להכריע בין שני צדדים שהוא אחד מהם. שימו לב מה קורה בפנים. אתם עדיין רוצים להיות הוגנים, ואתם באמת מתכוונים לזה, אבל משהו כבר זז.

פרשת שופטים פותחת בציווי למנות שופטים ושוטרים בכל עיר, ומיד אחריו באה האזהרה:

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.

(דברים ט״ז, י״ט)

שימו לב את מי הפסוק מזהיר. לא את הרשעים, אלא את החכמים ואת הצדיקים. וההלכה הרחיקה צעד נוסף, ואסרה את השוחד גם כשהדיין מתכוון לפסוק בדיוק את האמת:

מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד אפי׳ לזכות את הזכאי.

(שולחן ערוך, חושן משפט סימן ט׳ סעיף א׳)

אם כך, מה בעצם הבעיה? רבא בגמרא נותן לזה הסבר שנשמע כמו תיאור מדויק של הנפש:

אמר רבא מאי טעמא דשוחדא כיון דקביל ליה שוחדא מיניה איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה ואין אדם רואה חובה לעצמו מאי שוחד שהוא חד

(כתובות ק״ה ע״ב)

כלומר, מרגע שהדיין קיבל שוחד מבעל הדין, דעתו מתקרבת אליו, ובעל הדין נעשה בעיניו כמו גופו שלו, "ואין אדם רואה חובה לעצמו". גם המילה עצמה נדרשת כאן, שוחד מלשון "שהוא חד", ורש״י מסביר: "הנותן והמקבל נעשים לב אחד". הסכנה איננה שקנו אותך. הסכנה היא שהאדם השני כבר לא עומד מולך, הוא בתוכך. ומי מאיתנו רואה חובה לעצמו?

ואם המנגנון הוא קרבה ולא כסף, אז גם דבר זעיר מפעיל אותו. הגמרא לומדת מהפסוק המקביל בפרשת משפטים, "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח", שיש גם "שוחד דברים": "אינו צריך לומר שוחד ממון אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור". ומיד באים המעשים:

היכי דמי שוחד דברים כי הא דשמואל הוה עבר במברא אתא ההוא גברא יהיב ליה ידיה אמר ליה מאי עבידתיך אמר ליה דינא אית לי א״ל פסילנא לך לדינא

(כתובות ק״ה ע״ב)

שמואל עבר בגשר (כך מפרש רש״י את המילה "מברא"), ואדם הושיט לו יד כדי לתמוך בו. שמואל שאל אותו מה עניינו, והאיש ענה שיש לו דין שעומד להתברר. אמר לו שמואל: "פסילנא לך לדינא", פסול אני מלדון אותך. אחריו מביאה הגמרא את אמימר, שישב ודן, ונוצה נחתה על ראשו ואדם הסיר אותה, ואת מר עוקבא, שרוק היה מוטל לפניו ואדם כיסה אותו. בשלושת המקרים לא עבר דבר בעל ערך, ושלושתם אמרו בדיוק את אותה שורה.

והחריף מכולם הוא רבי ישמעאל ברבי יוסי. האריס שלו, האיש שעיבד את פרדסו וקיבל חלק מהיבול, נהג להביא לו סל פירות בכל ערב שבת. פעם אחת הביא ביום חמישי, והסביר שיש לו דין, וממילא הוא בדרך, אז הביא כבר עכשיו. רבי ישמעאל לא קיבל את הסל, אמר לו שהוא פסול לדון אותו, והושיב שני חכמים שידונו במקומו. ואז קרה הדבר:

בהדי דקאזיל ואתי אמר אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי אמר תיפח נפשם של מקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה

(כתובות ק״ה ע״ב)

בזמן שהתהלך שם הלוך ושוב, הוא תפס את עצמו ממציא לאריס טענות: אם ירצה יוכל לטעון כך, ואם ירצה יוכל לטעון כך. והרי הוא לא לקח כלום. יתרה מזו, רש״י מציין שהפירות באו מפרדסו שלו, כך שגם אילו לקח, את שלו היה נוטל. ובכל זאת הלב שלו כבר עבד בשביל האריס. מכאן הקריאה החריפה שלו, שתיפח נפשם של מקבלי שוחד: אם אני, שלא נטלתי, הגעתי לכאן, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.

וכאן כדאי לעצור. בעלי התוספות, ממפרשי הגמרא, מעירים על אותו דף שהחכמים האלה לא נפסלו מעיקר הדין: "אינו אלא חומרא בעלמא שהיו מחמירין על עצמן... אבל פסולין לא הוו". גם הריטב״א, אף הוא ממפרשי הגמרא, כותב שם בשם רבותיו שזו הייתה מידת חסידות ולפנים משורת הדין, שאם לא כן לא יימצא דיין שיוכל לדון. לקחת שוחד דברים אסור, בזה אין ספק, והברייתא אמרה זאת במפורש. הדיון הוא רק אם הדיין נפסל בדיעבד, ויש שלמדו מהגמרא שיש כאן פסול גמור. אבל לפי התוספות והריטב״א, לא היד על הגשר פסלה את שמואל. שמואל פסל את עצמו.

וזה מה שיפה כאן. לא ההקפדה, אלא הענווה שמאחוריה. אנשים גדולים מאוד לא סמכו על עצמם. הם לא אמרו "אני מעל זה", אלא הניחו מראש שהעין שלהם עלולה להתעקם, וקנו לעצמם מרחק. ואולי לכן הפסוק מזהיר דווקא את החכמים. החכמה איננה חיסון מפני זה, כי מי שיודע לנמק היטב יודע לנמק גם את מה שהלב שלו כבר הכריע.

✨ נקודות לחברותא

• רבא מסביר שהשוחד עובד דרך קרבה, לא דרך חמדנות: השני נעשה כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו. איפה אנחנו מכריעים על מישהו שכבר קרוב אלינו, ואיך בכלל אפשר לשים לב לזה מבפנים?
• שמואל פסל את עצמו בגלל יד שהושטה לו על גשר, ובעלי התוספות אומרים שהוא לא נפסל מעיקר הדין, אלא החמיר על עצמו. איפה עובר אצלנו הגבול בין מה שמותר לנו לבין מה שכדאי לנו?
• רבי ישמעאל תפס את עצמו ממציא טענות לצד אחד, בלי שלקח דבר. מה עוזר יותר ברגע כזה, למשוך את היד ולצאת מההכרעה, או לומר בקול שאנחנו מוטים?