סוכות בשבת: למה הסוכה נשארת והלולב מונח בצד?

השבוע לא תמצאו כאן פרשת שבוע, וזו לא טעות. בשבת הזאת, ט״ו בתשרי תשפ״ז, חל היום הראשון של סוכות, וכשיום טוב חל בשבת, קוראים בשחרית את קריאת החג ולא את פרשת השבוע.

מוציאים שני ספרים. באחד קורין "שור או כשב" (ויקרא כב, כז) בפרשת אמור, ובשני קורא המפטיר קרבנות המוספין, "ובחמשה עשר לחדש השביעי" (במדבר כט, יב). ומפטיר בזכריה, "הנה יום בא" וכו׳ (זכריה, יד).

(שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרנ״ט סעיף א׳)

מהספר הראשון קוראים בפרשת אמור, בקריאה המכונה "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד" (ויקרא כ״ב, כ״ז). הקריאה הזאת כוללת גם את פרשת המועדות, רשימת מועדי השנה שבספר ויקרא, ובתוכה מצוות החג.

מהספר השני קורא המפטיר, העולה האחרון לתורה, את פרשת קרבן המוסף של היום, "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (במדבר כ״ט, י״ב). ומפטירים בזכריה, בחזון אחרית הימים על מלחמת הגויים בירושלים ועל מה שיבוא אחריה. בחזון הזה "כׇּל הַנּוֹתָר מִכׇּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם" עולה מדי שנה להשתחוות למלך ה׳ צבאות "וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת" (זכריה י״ד, ט״ז).

משנה ברורה מוסיף שני הבדלים שהשבת יוצרת: כשהחג חל בימות החול עולים לתורה חמישה, "ובשבת שבעה, ובמנחה קורין ג׳ בפרשה וזאת הברכה" (משנה ברורה, סימן תרנ״ט ס״ק ב׳). כלומר, גם השבת הזאת לא עוברת בלי נגיעה בסדר הפרשיות: במנחה עולים שלושה וקוראים מתחילת פרשת וזאת הברכה.

ערוך השולחן מנסח את הכלל הזה בשני שלבים. בשלב הראשון, על מנחה של שבת רגילה, הוא כותב: "וקורין בתורה מפרשת השבוע הבאה עשרה פסוקים לתלתא גברי" (ערוך השולחן, אורח חיים סימן רצ״ב סעיף ג׳), כלומר שלושה עולים, והקריאה היא בפרשה הבאה בתור בסדר השנתי. ובשלב השני הוא מוסיף: "וגם יום טוב שחל בשבת - קוראין מפרשה של השבוע ולא מעניין יום טוב" (ערוך השולחן, אורח חיים סימן רצ״ב סעיף ד׳). אף שקריאת השחרית היא של החג, קריאת המנחה ממשיכה את סדר הפרשיות הרגיל. ובפועל: בשבת האחרונה שקדמה לחג, השבת שלפני יום כיפור, נקראה פרשת האזינו, והבאה אחריה בסדר היא וזאת הברכה, בדיוק כפי שכתב משנה ברורה.

זה מה שיש. ועכשיו, אל מה שאין.

שתי מצוות, ורק אחת מהן השבת

לחג הזה שתי מצוות שכולם מזהים מיד: הסוכה וארבעת המינים. שתיהן כתובות באותו פרק בתורה, כמעט זו לצד זו. קודם ארבעת המינים, "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כ״ג, מ׳), וכעבור פסוק אחד הסוכה, "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ״ג, מ״ב). ארבעת המינים האלה נקראים בלשון ההלכה, כולם יחד, "מצות לולב" (רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳ הלכה ה׳). ובשבת הזאת אחת משתי המצוות מתקיימת והשנייה לא. הסוכה נשארת, והלולב מונח בצד.

המשנה מונה את ימיהן של מצוות החג בקיצור יבש, כמעט כמו טבלה:

לוּלָב וַעֲרָבָה, שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה, שְׁמֹנָה. סֻכָּה וְנִסּוּךְ הַמַּיִם, שִׁבְעָה.

(משנה, סוכה פרק ד׳ משנה א׳)

המספרים מציינים בכמה ימים נעשתה כל מצווה בפועל, בזמן שבית המקדש היה קיים. רש״י מפרש את השתיים שאינן מוכרות לנו היום: הערבה היא הקפת המזבח בענפי ערבה, וניסוך המים נעשה עם קרבן התמיד של שחר בימי החג. הוא גם מסביר שההבדל בין שישה לשבעה תלוי בשאלה אם המצווה נעשית גם בשבת: "פעמים שדוחין שבת והן כל שבעה ופעמים שאין דוחין והוו להו ששה ימים" (רש״י על סוכה מ״ב ע״ב). וזה בדיוק מה שהמשנה סופרת: הסוכה, תמיד שבעה. הלולב, לפעמים שישה.

הגזירה: לא הלולב, אלא הדרך אליו

ולמה בעצם? הגמרא במסכת סוכה תמהה על כך, שהרי בנטילת לולב אין שום מלאכה: "אמאי טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת" (תלמוד בבלי, סוכה מ״ב ע״ב). רש״י מסביר מה זה "טלטול בעלמא": "אין בו צד איסור אלא כמטלטל עצים" (רש״י על סוכה מ״ב ע״ב). להרים לולב ולנענע אותו זה לא יותר מלהזיז חבילת ענפים. אז למה שהנטילה תידחה מפני השבת?

את התשובה נותן רבה, מחכמי התלמוד בבבל:

גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה

(תלמוד בבלי, סוכה מ״ב ע״ב ומ״ג ע״א)

גזירה היא איסור שחכמים הוסיפו כדי להרחיק את האדם מאיסור חמור יותר. החשש כאן אינו מהלולב עצמו, אלא מהאדם. מי שאינו יודע כיצד לקיים את המצווה עלול לקחת את הלולב בידו וללכת איתו ברחוב אל אדם בקי. רש״י אומר מה הוא הולך ללמוד: "נענועו או ברכתו" (רש״י על סוכה מ״ב ע״ב). והעברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, כלומר נשיאתו כמה צעדים ברחוב, היא איסור תורה בשבת.

זו בדיוק אותה גזירה שבגללה אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת, כמו שקרה השנה: גם א׳ בתשרי חל בשבת, ולא נשמע שופר ביום הראשון של ראש השנה. הגמרא במסכת ראש השנה מביאה את הגזירה של השופר, וחותמת בכך שזה גם הטעם של שתי המצוות האחרות: "והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה" (תלמוד בבלי, ראש השנה כ״ט ע״ב). שופר, לולב ומגילה: שלוש מצוות, כל אחת עם חפץ ביד, ואותו חשש.

וכאן מגיעה ההפתעה. הגמרא ממשיכה ושואלת: אם זה החשש, מדוע לא גזרו כך גם ביום הראשון? והיא עונה שהיום הראשון שונה מעיקרו: "ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין לא גזרו בהו רבנן" (תלמוד בבלי, סוכה מ״ג ע״א). "גבולין" פירושו כאן כל מקום מחוץ למקדש, ושם רק היום הראשון הוא חיוב מן התורה. בשאר ימי החג הנטילה מן התורה נוהגת במקדש בלבד, וכלשון רש״י: "אבל שאר הימים שאינו מן התורה אלא במקדש" (רש״י על סוכה מ״ג ע״א).

הרמב״ם מנסח יחד את שני חלקיו של הדין מן התורה: "מצות לולב להנטל ביום ראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת... ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג" (רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳ הלכה י״ג).

ואם תהיתם למה בכל זאת נוטלים לולב בכל ימי החג, התשובה היא תקנה מאוחרת: "משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש" (רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳ הלכה ט״ו). הנטילה בשאר הימים היא מדברי חכמים, זכר למה שהיה במקדש.

ונחזור ליום הראשון. הרמב״ם אומר את הטעם במפורש: "ולמה לא גזרו גזרה זו ביום טוב הראשון מפני שהוא מצוה מן התורה ואפילו בגבולין. נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שוה שבשאר ימי החג אין אדם חייב ליטול לולב אלא במקדש" (רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳ הלכה י״ד). ובשאר הימים כן גזרו, ורש״י מוסיף שהגזירה חלה בהם אף במקדש עצמו: "משום חומרא דשבת אף במקדש" (רש״י על סוכה מ״ג ע״א).

ביום הראשון, אם כן, היה זמן שבו נטלו לולב בשבת כזאת ממש. המשנה אפילו מתארת את הסידור המעשי:

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת. לְמָחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ, וְנוֹטְלוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ.

(משנה, סוכה פרק ג׳ משנה י״ג)

מביאים את הלולבים לבית הכנסת עוד לפני השבת, כדי שאיש לא ייאלץ לשאת אותם ברחוב. בבוקר כל אחד מזהה את שלו, כי ביום הראשון של החג אדם אינו יוצא ידי חובה בלולב ששאל מחברו. אז למה הפסיקו?

מה השתנה אחרי החורבן

הרמב״ם נותן את הנימוק, והוא אנושי להפליא:

ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון ואפילו בני ארץ ישראל שקדשו את החדש. מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החדש כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין. הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו

(רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳ הלכה י״ז)

שימו לב למילה אחת: הרמב״ם אינו מדבר כאן על כל "בני הגבולין", אלא על "בני הגבולין הרחוקים". לפני שהונהג הלוח העברי הקבוע, בית הדין בארץ ישראל היה מקדש את החודש ושלוחים היו יוצאים להודיע. קהילות רחוקות לא תמיד ידעו איזה יום הוא יום החג, ולכן ממילא לא יכלו ליטול לולב בשבת מפני הספק (ערוך השולחן, אורח חיים סימן תרנ״ח סעיף ג׳).

ולמה דווקא אחרי החורבן? כל עוד בית המקדש עמד, הנטילה שבו גררה אחריה את הנטילה גם מחוצה לו, בכל מקום שידעו בו מתי חל החג. משנחרב הבית לא נותר, כלשון הרמב״ם, "מקדש להתלות בו" (רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳ הלכה י״ז). ואז עמדו שתי אפשרויות: שבני ארץ ישראל ייטלו לולב בשבת והקהילות הרחוקות לא, או שאיש לא ייטול. חכמים בחרו באפשרות השנייה, כדי שלא ייחלק העם באותו בוקר בין נוטלים לשאינם נוטלים. ובלשון ערוך השולחן, בשם כסף משנה: "השוו חכמים מידותיהם בכל מקום" (ערוך השולחן, אורח חיים סימן תרנ״ח סעיף ד׳).

והרמב״ם מוסיף שגם אחרי שהסיבה התבטלה, הדין נשאר על כנו: "ובזמן הזה שהכל עושין על פי החשבון נשאר הדבר כמות שהיה שלא ינטל לולב בשבת כלל לא בגבולין ולא בארץ ישראל ואפילו ביום ראשון. ואף על פי שהכל יודעים בקביעת החדש" (רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳ הלכה י״ח). ובערוך השולחן, שורה שמסכמת הכול: "אין נוטלין בשבת בשום מקום, לא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ" (ערוך השולחן, אורח חיים סימן תרנ״ח סעיף ה׳).

מוקצה: מה מותר להזיז בשבת הזאת

וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך: "ביום שבת אינו נוטל אפילו אם הוא יום ראשון" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרנ״ח סעיף ב׳). הרמ״א, שהגהותיו נדפסות בתוך שולחן ערוך, מוסיף שם שהלולב עצמו אסור בטלטול: "ואסור לטלטל הלולב בשבת דהוי כאבן" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרנ״ח סעיף ב׳, הגה). ומיד הוא מבחין בין הלולב לאתרוג: "אבל האתרוג מותר בטלטול דראוי להריח בו" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרנ״ח סעיף ב׳, הגה). לאתרוג יש שימוש מותר בשבת, הריח שלו, וללולב אין שימוש כזה.

ערוך השולחן נוקב בשם ההלכתי של הדין. הלולב הוא מוקצה, כלומר חפץ שאסור להזיז אותו בשבת: "ואסור לטלטל הלולב בשבת, דהוי מוקצה" (ערוך השולחן, אורח חיים סימן תרנ״ח סעיף ו׳). הוא מביא את דעת הט״ז, שמתיר לטלטל את הלולב "לצורך גופו ומקומו" כמו שופר, כלומר להזיז אותו כדי להשתמש בו לדבר אחר או כדי לפנות את המקום שהוא תופס. אבל ערוך השולחן עצמו חולק: "הלולב הוקצה למצותו לכל שבעה, ואינו דומה לשופר" (ערוך השולחן, אורח חיים סימן תרנ״ח סעיף ו׳). גם משנה ברורה כותב שהלולב אסור בטלטול אף "לצורך גופו ומקומו", ואינו דומה לשופר שהוא כלי (משנה ברורה, סימן תרנ״ח ס״ק ד׳). ומה עושים בפועל עם הלולב שעומד בבית בשבת הזאת? זו שאלה לרב הקהילה. חברותא מציגה את המקורות ואינה מכריעה ביניהם.

מצווה שמרימים ומצווה שנכנסים לתוכה

ההבדל בין שתי המצוות נמצא כבר בפעלים של הפסוקים. "וּלְקַחְתֶּם" זו מצווה שמרימים ביד. "תֵּשְׁבוּ" זו מצווה שנכנסים לתוכה. אף אחד לא נושא סוכה ברחוב אל אדם בקי. הרמב״ם מתאר את הסוכה כמקום שגרים בו: "וכל שבעת הימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע" (רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳ הלכה ה׳). בשבת הזאת הסוכה תהיה מלאה, והלולב יחכה בפינה.

יש לזה אפילו סימן קטן בבית הכנסת. ערוך השולחן מתאר מנהג בסדר הפיוטים (שירי התפילה של החג) במקומות שנוהגים בהם שני ימים טובים: "ואם חל יום ראשון בשבת - מחליפין הפיוט של יום שני לראשון, מפני שבראשון מדבר הפייטן אודות הארבעה מינים, ובשני אודות סוכה" (ערוך השולחן, אורח חיים סימן תרנ״ט סעיף א׳). הפיוט של ארבעת המינים נדחה ליום טוב השני, והפיוט של הסוכה עולה למקומו. אפילו השירה מתיישרת לפי מה שאפשר לקיים היום.

ולסיום, תמונה מהרמב״ם מימים שבהם הלולב כן היה ביד:

כך היה המנהג בירושלים. יוצא אדם מביתו שחרית ולולבו בידו. ונכנס לבית הכנסת והוא בידו. מתפלל והוא בידו. ויוצא לבקר חולים ולנחם אבלים והוא בידו.

(רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳ הלכה כ״ד)

יום שלם עם ענף ביד. למחרת בבוקר הלולב יחזור לידיים. עד אז, יושבים בסוכה.

✨ נקודות לחברותא

• נטילת לולב אינה מלאכה כלל. רש״י כותב על הטלטול הזה: "אין בו צד איסור אלא כמטלטל עצים" (רש״י על סוכה מ״ב ע״ב). ובכל זאת היא נדחית, לא מפני החפץ אלא מפני מה שאדם עלול לעשות איתו בדרך אל מי שיודע. מתי ויתרתם על משהו נכון בגלל מה שעלול לקרות בדרך אליו?
• הרמב״ם מנמק את איסור הנטילה ביום הראשון במילים "כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין" (רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳ הלכה י״ז). חכמים העדיפו שאיש לא ייטול לולב על פני מצב שבו אלה נוטלים ואלה לא. מה זה אומר על המחיר שאנחנו מוכנים לשלם כדי להישאר עם כולם?
• הסוכה נשארת. אין מה לשאת ואין לאן ללכת איתה, והרמב״ם מתאר אותה כבית: "עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע" (רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳ הלכה ה׳). יש מצוות שאנחנו מחזיקים ביד, ויש כאלה שאנחנו נכנסים לגור בתוכן. מה בחיים שלכם הוא לולב, ומה הוא סוכה?