ניצבים-וילך: למה להביא ילד אם הוא לא מבין כלום?

יש טרחות שאי אפשר לדעת אם הועילו. קמים מוקדם בשביל מישהו, נוסעים, מחכים, לוקחים אותו למקום שהוא לא יבין בו מילה ולא יזכור ממנו כלום. אין קבלה, ואין רגע שבו מודיעים לנו שזה נקלט. ובכל זאת הולכים.

שתי הפרשות שלנו מציבות בדיוק אדם כזה בתוך המעמד הלאומי, וכל אחת עושה זאת בדרך אחרת. בניצבים משה מכנס את העם כולו לכריתת ברית, ומונה את העומדים בה אחד אחד, עד הסוף. גם הטף שם: "טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כ״ט, י׳). ובוילך מישהו צריך לטרוח ולהביא אותם. משה מצווה שם על מצוות הקהל, מעמד שנערך אחת לשבע שנים, בחג הסוכות שאחרי שנת השמיטה, ובו קורא המלך באוזני העם פרשיות מספר דברים. גם שם הטף, הילדים הקטנים, מנויים במפורש:

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

(דברים ל״א, י״ב)

הגמרא מספרת על שני חכמים, רבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא, שבאו לבקר את רבם רבי יהושע בפקיעין. הוא שאל אותם "מה חידוש היה בבית המדרש היום", והם השיבו בענווה: "תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין", שאין להם לדבר בפניו. הוא לא ויתר, "אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש", ורק אז סיפרו לו שרבי אלעזר בן עזריה דרש בפרשת הקהל:

אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן

(חגיגה ג׳ ע״א)

בקריאה ראשונה זו נשמעת כמו תשובה מצמצמת: הטף אינם באים כדי ללמוד או לשמוע, אלא כדי לתת שכר למביאיהם. שפתי חכמים, פירוש על פירושו של רש״י, מדייק כך בפסוק עצמו: "למען ישמעו" מוסב על הנשים, "למען ילמדו" על האנשים, והטף אינם באף אחד מהם (שפתי חכמים, דברים ל״א, י״ב). ובילקוט שמעוני, אסופת מדרשים על סדר הפסוקים, נשנית אותה דרשה בנוסח אחר, ושם היא נדרשת דווקא על הפסוק שבניצבים, וחדה עוד יותר: "וכי טף זה יודע להבין בין טוב לרע אלא ליתן שכר בנים לאבות לרבות שכר עושי רצונו" (ילקוט שמעוני, שמות, רמז רט״ז). הטף אינם מבינים את מה שהמבוגרים באו ללמוד ולשמוע, וזה בדיוק מה שמחדד את השאלה.

ובכל זאת רבי יהושע הגיב במילים גדולות: "מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני" (חגיגה ג׳ ע״א). מרגלית. מה יקר כאן כל כך?

בעל שפת אמת, מגדולי אדמו״רי החסידות, עוצר על הקושי במילים ספורות: "וקשה ממ״נ אי אין תועלת בזה מה שכר ע״ז" (שפת אמת, וילך תרל״ד). אם אין בהבאת הילד שום תועלת, על מה בדיוק מגיע שכר? אי אפשר לקבל שכר על טרחה ריקה.

ותשובתו הופכת את הקריאה הפשוטה. ראשית, לדבריו אין שום חידוש בכך שגם הטף יכולים לקבל, "גם טף אין חידוש שיוכלו לקבל הארה בנפשותם ע״י התורה" (שפת אמת, וילך תרל״ד). הארה, כלומר משהו שנכנס בנפש ומאיר בה, גם בלי שהשכל הבין. והוא מביא ראיה דווקא מפתיחת ניצבים, שבה גם הטף נמנים עם העומדים בברית. אלא שיכולת לחוד והפעלה לחוד, וכל דבר, לדבריו, צריך גם התעוררות מצד האדם. ומכאן:

כי טרחת האב ורצונו להמשיך את טפיו לעבודתו ית׳ הוא גורמת שכר שיתן הש״י הארה לבניו

(שפת אמת, וילך תרל״ד)

הטרחה של המביא, "טרחת האב" בלשונו, והרצון שמאחוריה, הם שגורמים לכך שההארה תגיע לילד. וזה, למעשה, השכר: לא פרס ניחומים שההורה מקבל במקום שהילד יקבל משהו, אלא התוצאה של הטרחה עצמה.

ונשארה מילה אחת שלא הסברנו. רבי יהושע לא אמר שביקשו לאבד מרגלית, אלא "ובקשתם לאבדה ממני". למה ממנו דווקא? בעל משך חכמה, מפרשני התורה, מציע תשובה, ומזכיר מסורת על ילדותו של רבי יהושע עצמו, שהוא מביא מן התלמוד הירושלמי. שם רואה אותו אחד החכמים ונזכר: "זכור אני שהיתה אמו מוליכה עריסתו לבית הכנסת כדי שיתדבקו אזניו בדברי תורה" (משך חכמה, וילך). ולכן, לדבריו, "שלו יאות המאמר כמרגלית טובה לבעליה שגם אמו עשתה כן" (משך חכמה, וילך), כלומר הדרשה הזאת יאה לו כמו מרגלית לבעליה, מפני שגם אמו נהגה כך. מי שקרא לדרשה "מרגלית" היה בעצמו, לפי אותה מסורת, תינוק שהובא בעריסה לבית הכנסת.

בעלי התוספות, על אותה סוגיה בחגיגה, מציינים שעל הדרשה הזאת נשענו: "ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת" (תוספות, חגיגה ג׳ ע״א). אבל הפוסקים לא הפכו את זה להיתר גורף, ובעל משנה ברורה מבחין. על קטן שהגיע לחינוך, כלומר שהוא כבר מבין את העניין, שיעור שמשתנה מילד לילד, הוא כותב "אדרבה יביאנו אתו לבהכ״נ וילמדהו אורחות חיים לישב באימה וביראה" (משנה ברורה, סימן צ״ח, ס״ק ג׳). ועל "הקטנים ביותר הרצים ושבים בבהכ״נ בשחוק" הוא כותב "מוטב שלא להביאם" (משנה ברורה, סימן קכ״ד, ס״ק כ״ח). איפה עובר הגבול בפועל, ומה נכון לילד מסוים בבית כנסת מסוים, זו שאלה שראוי לשאול עליה רב, וחברותא איננה מכריעה בה.

אבל מה שרבי אלעזר בן עזריה גילה עומד בעינו גם מחוץ לבית הכנסת. אמו של רבי יהושע לא יכלה לדעת מה נכנס לאוזניים של תינוק בעריסה, וגם אנחנו לא. אולי זו כל המרגלית: את מה שנכנס אצל מי שאנחנו מנסים לעזור לו אי אפשר לדעת, אבל אפשר לדעת אם רצינו, ואם טרחנו להביא אותו למקום שבו משהו יכול להיכנס.

✨ נקודות לחברותא

• שפת אמת לא כותב שהטף מקבלים, אלא ש"יוכלו לקבל". כל המהלך שלו עומד על הפער הזה, בין יכולת שקיימת לבין מי שיפעיל אותה בפועל. איפה בחיים שלכם יש יכולת שמחכה למישהו שיטרח בשבילה?
• בעל משך חכמה קורא את התפעלותו של רבי יהושע לאור סיפור ילדותו שלו. זו הצעה שלו, לא דבר מפורש בגמרא. מי טרח פעם בשבילכם בלי שהיה לו איך לדעת אם זה עבד?
• ניצבים נקראת תמיד בשבת האחרונה שלפני ראש השנה, והיא נפתחת בעמידה של כולם יחד. הרשימה סוגרת את כולם באותה ברית, מ"רָאשֵׁיכֶם" ועד "שֹׁאֵב מֵימֶיךָ", והטף בתוכה. מה זה עושה למי שנמצא במקום ולא בטוח שהוא מבין מה קורה בו?