בראשית: למה הצמחים עמדו על פתח הקרקע וחיכו?

טמנתם פעם זרע בעציץ? הימים הראשונים מוכרים: משקים, מסתכלים, ולא רואים כלום. האדמה נראית בדיוק כמו אתמול. ובכל זאת, מתחת לפני השטח, משהו כבר שם ומחכה.

בפרשת בראשית, שקוראים בשבת הזאת, כ״ט בתשרי תשפ״ז, מסתתרת תמונה דומה, בקנה מידה של עולם שלם. בפרק הראשון, ביום השלישי לבריאה, הארץ כבר מוציאה צמחים:

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

(בראשית א׳, י״ב)

אבל בפרק השני, כשהתורה חוזרת לספר על בריאת האדם, היא אומרת משהו שנשמע כמו סתירה:

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכׇל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה.

(בראשית ב׳, ה׳)

"שיח השדה" ו"עשב השדה" הם, במבט ראשון, צמחי השדה. ו"טרם", כמו שמסביר רש״י, פירושו "עדיין לא". אז היו צמחים מהיום השלישי, או שלא היו?

עומדים על הפתח

במסכת חולין שבתלמוד הבבלי, רב אסי, מחכמי הגמרא, מעמיד את שני הפסוקים זה מול זה. לפי הפרק הראשון הצמחים יצאו ביום השלישי, ואילו הפסוק בפרק השני עוסק, לדבריו, ביום שישי, ערב שבת, ועדיין לא היו אז צמחים. והוא מיישב: ביום השלישי הצמחים אכן יצאו, אבל רק עד פני הקרקע, ושם נעצרו.

מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים

(תלמוד בבלי, חולין ס׳ ע״ב)

"בקש עליהם רחמים" פירושו התפלל עליהם, ו"מתאוה" פירושו משתוקק. רב אסי לומד מכאן שהעיכוב לא היה מקרי: ה׳ משתוקק לתפילתם של צדיקים.

ומיד אחר כך הגמרא מביאה סיפור קטן. לאחד החכמים, רב נחמן בר פפא, הייתה גינה. הוא זרע בה, ושום דבר לא צמח. "בעא רחמי אתא מיטרא וצמח", כלומר התפלל, ירד גשם, והזרעים צמחו. ואז אמר: "היינו דרב אסי", זה בדיוק מה שלימד רב אסי (תלמוד בבלי, חולין ס׳ ע״ב). אדם עומד מול גינה שלא צומחת, ומגלה שהוא חי בתוך סיפור הבריאה.

גם רש״י מביא בפירושו על התורה את הדרשה על הצמחים: הם עמדו על פתח הקרקע "עד יום ו'", היום השישי, שבו נברא האדם. האדמה הייתה מוכנה, והצמחים היו מוכנים. מה שחסר היה גשם.

מה חסר לגשם

רש״י שואל את השאלה המתבקשת: למה בעצם לא ירד גשם? התשובה שלו מפתיעה:

ומה טעם לֹא הִמְטִיר לפי שאדם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים

(רש״י על בראשית ב׳, ה׳)

"מכיר בטובתן", כלומר מבין את הטובה שהגשמים מביאים. שימו לב לסדר אצל רש״י: הצמחים חיכו לגשמים, והגשמים עצמם חיכו לאדם שיעבוד את האדמה ויכיר בטובתם. רק כשהאדם נברא ו"ידע שהם צורך לעולם", הוא התפלל, ואז ירדו הגשמים.

תפילה על השדה

הנצי״ב, בפירושו העמק דבר על התורה, קורא את המילה "שיח" אחרת: לא שיח במובן של צמח, אלא שיחה. על פני הדברים, הוא כותב, מדובר בדיבור על ענייני השדה, מקור הפרנסה של העולם, אבל אז לא ברור מה הפסוק בא לחדש. לכן הוא מוצא בו גם "כונה עמוקה": שיח הוא "תפלה קבועה", שנקראת גם "עבודה שבלב", עבודת ה׳ שנעשית בלב ולא בידיים. והוא מביא את דברי חז״ל: "אין שיח אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה", כלומר כשיצחק יצא "לשוח" בשדה, הוא יצא להתפלל.

לפי זה, "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ" פירושו "קודם שהי׳ תפלה שהוא שיח השדה", לפני שהייתה בעולם תפילה על השדה ועל הפרנסה. וגם סוף הפסוק, "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה", מתפרש אצלו על התפילה, שגם היא עבודה: "שאין עוד איזה אדם שיהא נצרך לעבודה זו תפלה" (העמק דבר, בראשית ב׳, ה׳). כלומר, עוד לא היה אדם שזקוק לתפילה. השדה חיכה שמישהו יתפלל עליו.

והפרשה הזאת נקראת בעיתוי מיוחד. בשבת שעברה, בשמיני עצרת, התחלנו להזכיר את הגשם בתפילה. כך כותב השולחן ערוך: "מתחילין לומר בברכה שניה משיב הרוח ומוריד הגשם בתפלת מוסף של יום טוב האחרון של חג" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן קי״ד סעיף א׳). "יום טוב האחרון של חג" הוא שמיני עצרת.

אבל זו רק הזכרה: בברכה השנייה של תפילת העמידה משבחים את ה׳ שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם", ועוד לא מבקשים ממנו גשם. את הבקשה עצמה, "ותן טל ומטר", אומרים בברכת השנים, הברכה על הפרנסה ועל יבול השנה, ומתחילים לומר אותה רק כעבור שבועיים. "לשאול" בלשון השולחן ערוך פירושו לבקש: "ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל ז' במרחשון" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן קי״ז סעיף א׳). "מרחשון" הוא השם המלא של חשוון, והשנה ליל ז׳ בחשוון חל במוצאי שבת פרשת נח. בחוץ לארץ מתחילים מאוחר עוד יותר.

יוצא שבשבת פרשת בראשית אנחנו עומדים באמצע הדרך: את הגשם כבר מזכירים, ועוד לא מבקשים. ודווקא עכשיו אנחנו פוגשים צמחים שעמדו על הפתח וחיכו שמישהו יבין שהגשם הוא טובה, ויבקש אותו.

וזו כבר מחשבה שלנו, לא של המקורות: אולי יש גם אצלנו דברים שכבר יצאו ועומדים על פתח הקרקע, כמו קשר, כישרון או רעיון. ייתכן שמה שחסר להם אינו רק עוד מאמץ, אלא גם מישהו שיבין כמה הם טובים ויבקש עליהם.

✨ נקודות לחברותא

• לפי רש״י, האדם הראשון התפלל על הגשמים כש"ידע שהם צורך לעולם". מה ההבדל בין לבקש משהו כי חסר לי, לבין לבקש משהו כי הבנתי כמה הוא טוב וכמה העולם צריך אותו?
• הנצי״ב מביא גם את הפירוש הפשוט של הפסוקים, בלי הדרשה: "כבר כ׳ הרמב״ן דביום השלישי יצא הכל כמאמר ה׳", כלומר הרמב״ן כבר כתב שביום השלישי הצמחים יצאו במלואם, כמו שה׳ אמר. לפי זה רק ההמשך חיכה לתפילת האדם: "לא הצמיחו עוד גידולים שיהא פרנסה לדורות עד תפלת אדם", יבולים שיפרנסו את הדורות הבאים (העמק דבר, בראשית ב׳, ה׳). מה בחיים שלכם כבר שלם, ועדיין מחכה שמישהו ימשיך אותו?
• רב נחמן בר פפא ראה את הדרשה על הבריאה מתקיימת בגינה שלו. מתי קרה לכם שמשהו קטן ופרטי פתאום הסביר לכם פסוק?