ראה: למה הלל הזקן רץ שלושה מילין לפני עני אחד?

כשמישהו פונה אלינו ומבקש עזרה, עולה מיד השאלה כמה לתת. ואנחנו כמעט תמיד מודדים את זה לפי ההכרחי, לפי מה שהוא צריך כדי להסתדר. בפרשת ראה מופיעה מצוות הצדקה, ובתוכה מידה אחרת לגמרי.

הפרשה עוסקת בין השאר בסדרי החברה שישראל עומדים להקים בארץ: שמיטת חובות, ומיד אחריה הפנייה אל מי שאין לו. "אביון" הוא מי שאין לו כלום, העני שבעניים.

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.

(דברים ט״ו, ז׳-ח׳)

המילים "והעבט תעביטנו" הן לשון הלוואה. והביטוי שחותם את הפסוק, "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ", נשמע כמו הגדרה של מינימום: תן לו את מה שחסר, לא יותר. אבל חכמים שמעו בפסוק הזה שני דברים בבת אחת, וההרחבה שבו תלויה כולה במילה הקטנה שבסוף, "לו":

תנו רבנן די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין

(כתובות ס״ז ע״ב)

"עני בן טובים" הוא אדם שגדל בבית אמיד וירד מנכסיו. סוס לרכוב עליו ועבד שרץ לפניו היו באותו עולם סימני הכבוד של העשירים, לא צורך קיומי. ובכל זאת הלל הזקן, מגדולי חכמי דורו, קנה לו את שניהם. ויום אחד לא נמצא עבד, והלל עצמו רץ לפניו שלושה מילין (מיל הוא מידת מרחק קדומה, וזו לא הייתה ריצה של רגע). ומראש הברייתא כבר עולה הצד השני: "אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו", לפרנס אותו כן, להעשיר אותו לא.

הרמב״ם פסק את הדין הזה להלכה, וניסח את שני הצדדים במשפט אחד:

לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו אם אין לו כסות מכסים אותו אם אין לו כלי בית קונין לו... אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.

(רמב״ם, הלכות מתנות עניים ז׳, ג׳)

שימו לב שיש כאן שני צדדים באותה נשימה. מצד אחד "להשלים חסרונו", גם כשהחיסרון הוא כבוד ולא לחם. מצד שני "ואין אתה מצווה לעשרו", לא להעשיר אותו מעבר למה שהיה לו. כלומר המידה איננה הנדיבות של הנותן, וגם לא התיאבון של המקבל. המידה היא הפער: המרחק בין מה שהיה לאדם הזה לבין המקום שאליו נפל. ערוך השולחן מנסח את זה בפשטות, בעקבות מדרש ההלכה בספרי:

אלא ללמדך דאין הנתינות שוות לכולם, ונותנין לכל אחד כפי הנהגתו מקודם זה. ולזה כתיב "לו", כלומר: לפי ערכו.

(ערוך השולחן, יורה דעה סימן ר״נ סעיף א׳)

"לפי ערכו" כאן פירושו לפי מדרגתו הקודמת, ולא לפי סרגל אחיד שמתאים לכולם. ובזה יש אמירה על עצם המבט. עוני, בעיני התורה, אינו רק בטן ריקה. הוא גם כל מה שאדם איבד מהחיים שהיו לו. שני אנשים יכולים לחסר בדיוק אותו סכום, ולחסר דברים שונים לגמרי. ולכן המצווה לא מתחילה בשאלה כמה אני חייב לתת, אלא בשאלה מה הוא איבד. (עד כמה השיעור הזה מוטל על היחיד ועד כמה על הציבור, ועד כמה הוא מוגבל ביכולתו של הנותן, בזה נחלקו הפוסקים, ולשאלה למעשה שואלים רב.)

והפרט הכי חד בסיפור אינו הסוס. הוא הרגע שבו לא נמצא עבד. הלל יכול היה לומר שזו כבר מותרות, שיסתדר בלעדיה, ומי היה מתלונן עליו. במקום זה הוא רץ בעצמו.

וכמה פסוקים אחר כך התורה אומרת את האמת בלי לייפות: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (דברים ט״ו, י״א). זה לא ייגמר. ודווקא משם היא ממשיכה, "עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ". אין כאן קו סיום. יש כאן שאלה שחוזרת בכל פעם מחדש: מה הוא איבד.

✨ נקודות לחברותא

• הגמרא מודדת את החיסרון לפי מה שהיה לאדם קודם, ולא לפי מינימום אחיד. מה זה משנה בשאלה שאנחנו שואלים כשמישהו מבקש עזרה: "כמה הוא צריך", או "מה הוא איבד"?
• הברייתא והרמב״ם מעמידים שני צדדים באותה נשימה, להשלים את החיסרון ולא להעשיר. איפה לדעתכם עובר הקו ביניהם, ומי בכלל אמור לקבוע אותו, הנותן או המקבל?
• הלל קנה סוס, וכשלא נמצא עבד, רץ בעצמו. מה קשה יותר לתת, את הכסף או את הזמן והכבוד?