עקב: למה האזהרה מגיעה דווקא כשהכול הולך טוב?

בפרשת עקב יש אזהרה שנשמעת הפוכה ממה שהיינו מצפים. אנחנו רגילים לחשוב שהסכנה הרוחנית אורבת בימים הקשים, כשהכול נופל ואין ממה להתפרנס. משה, שעומד מול העם על סף הכניסה לארץ ומכין אותו לחיים חדשים של בתים ושדות, מזהיר בדיוק להפך. הרגע המסוכן הוא זה שבו הכול הולך טוב.

פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ

(דברים ח׳, י״ב-י״ד)

קראו שוב את הרשימה. אין בה שום דבר רע: אוכל, בית, עדר, חיסכון. כל מה שאדם עובד בשבילו כל חייו. ובכל זאת התורה מציבה שם שלט אזהרה, כי היא מזהה שם תנועה נפשית מוכרת לכולנו. כשהיה לי מעט, ביקשתי. עכשיו כשיש לי, אני כבר לא זוכר ממי ביקשתי. והפרשה אפילו נותנת למחשבה הזאת ניסוח מדויק:

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

(דברים ח׳, י״ז)

מיד אחר כך בא מה שנראה כמו התשובה:

וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל

(דברים ח׳, י״ח)

קריאה פשוטה אומרת: זה ציווי. אמרת "כוחי ועוצם ידי"? תזכור שהכוח עצמו ניתן לך. סוף הסיפור. אבל בפירוש העמק דבר עולה קושי. אם הפסוק הזה כבר סוגר את העניין, מה מוסיף הפסוק שבא אחריו?

וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן.

(דברים ח׳, י״ט)

ומכאן הוא מציע קריאה מפתיעה. גם "וזכרת את ה׳ אלהיך" עצמו עדיין נמצא בתוך המחשבה המוטעית, בתוך אותו "ואמרת בלבבך":

אלא הכל קאי על ואמרת בלבבך. שתחשוב שאין הקב״ה משגיח עליך אלא במה שנותן לך כח לעשות חיל. ומאז שנתן לך כח בתחלת יצירה וכדומה בתחלת השנה שוב אתה בעצמך עושה לך את החיל הזה... וא״כ אין לנו לברך את ה׳ אלא פעם א׳ בשנה וכדומה.

(העמק דבר, דברים ח׳, י״ח)

("קאי" פירושו מוסב על. "וא״כ" הוא קיצור של "ואם כן".) הקריאה הזאת חדה מאוד. לפי העמק דבר, הטעות איננה כפירה גמורה. אדם יכול להסכים בלב שלם שהכוח שלו הגיע ממקום גבוה ממנו, ובכל זאת להחזיק בו כמתנה חד-פעמית: קיבלתי כישרון בהתחלה, ואולי גם מה שנקבע לי בראש השנה, ומכאן זה כבר אני לבד. אפשר לומר את כל המשפט הנכון, ועדיין להיות בתוך הטעות. והעמק דבר מנסח את המסקנה המעשית שלה: אם באמת כך, די היה לנו לומר תודה פעם בשנה.

וכאן שווה לחזור כמה פסוקים אחורה, כי התורה הקדימה כאן את התרופה למחלה. עוד לפני האזהרה מהשובע, היא ציוותה:

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

(דברים ח׳, י׳)

מהפסוק הזה למדו חכמים את מצוות ברכת המזון, והרמב״ם מדגיש בו נקודה קטנה שקל לפספס:

מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון... ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו

(רמב״ם, הלכות ברכות א׳, א׳)

שימו לב לתזמון. חובת הברכה מן התורה חלה לא ברגע הרעב, אלא ברגע השובע. לא כשאני מושיט יד ומבקש, אלא כשהצלחת כבר ריקה ואני מרוצה. זה בדיוק הרגע שבו הכי קל לשכוח, ולכן דווקא בו נקבעה הברכה. ולא פעם בשנה, אלא אחרי כל ארוחה, שוב ושוב, כל החיים.

ויש בזה משהו משחרר. הפרשה לא מבקשת מאיתנו להתבייש בהצלחה או להקטין אותה. היא מתארת בית שנבנה ועדר שגדל וכסף שהצטבר, ולא מוחקת מהם דבר. היא רק מציעה קצב: שברגע שבו טוב לנו, נעצור לשנייה ונזכור שגם הכוח לעשות את כל זה, הוא עצמו ניתן.

✨ נקודות לחברותא

• לפי העמק דבר, אפשר לומר את כל המשפט הנכון ועדיין להיות בתוך הטעות, אם מתייחסים למתנה כאל דבר חד-פעמי. איפה אנחנו אומרים את המילים הנכונות, אבל בפועל מרגישים "משם זה כבר אני לבד"?
• התורה קבעה את הברכה דווקא ברגע השובע, לא ברגע הרעב. מה קשה יותר, לבקש כשחסר או להודות כשיש? ומה בחיים שלכם אתם מבחינים בו רק כשהוא נעלם?
• הפרשה לא מוחקת את "כוחי ועוצם ידי", היא מעמידה לידו את "וזכרת". איך מחזיקים את שני אלה יחד, גאווה אמיתית במה שבנינו והזיכרון שהכוח לבנות ניתן לנו?