כי תבוא: למה לוקח ארבעים שנה להבין משהו שכבר ראינו?

כולנו מכירים משפט אחד שההורים שלנו חזרו עליו יותר מדי פעמים. בגיל שבע עשרה הוא נשמע כמו הטפה. גלגלנו עיניים וחיכינו שייגמר. ואז, עשרים שנה אחר כך, אנחנו שומעים את עצמנו אומרים אותו בדיוק, ובאותה נימה, לילדים שלנו. המילים לא השתנו, והן היו אצלנו כל הזמן. מה שהשתנה זה אנחנו.

לקראת סוף פרשת כי תבוא, אחרי התוכחה הארוכה, משה מזכיר לישראל מה ראו במצרים. ואז הוא אומר משפט מפתיע:

וְלֹא נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאׇזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

(דברים כ״ט, ג׳)

רש״י מגדיר בקצרה מה בדיוק חסר להם. "לב לדעת", הוא כותב, הוא "להכיר את חסדי הקב״ה ולידבק בו" (רש״י, דברים כ״ט, ג׳). לא ידיעת מידע, אלא הכרת טובה ודבקות. ארבעים שנה הם ראו הכול במו עיניהם, ולפי הקריאה הזאת רק עכשיו מתגלה בפועל אותה דבקות שהפסוק מכנה "לב לדעת".

והמשפט הזה אמור להיות נחמה. רש״י רואה ברצף הדברים שאחרי הקללות דברי פיוס וריצוי. הוא אומר זאת כמה פסוקים אחר כך, כבר בפתח פרשת ניצבים, ומפנה משם לאחור אל הפסוקים שלנו: "ואף הפרשה שלמעלה מזו פיוסין הם אתם ראיתם את כל וגו׳" (רש״י, דברים כ״ט, י״ב). גם הנצי״ב, בפירושו העמק דבר, פותח כאן באותה נימה, "ענין פרשה זו מובן שהוא תנחומים ולהניח לבן של ישראל על צ״ח קללות", כלומר להניח את לבם של ישראל אחרי צ״ח הקללות שנאמרו בפרשה, ומיד הוא מקשה: "אבל אינו מבואר תנחומים אלו" (העמק דבר, דברים כ״ט, א׳). לא ברור מה בעצם מנחם כאן. הנצי״ב משיב על כך בדרכו שלו, ואנחנו נלך כאן בעקבות פרשנים אחרים.

והאלשיך, אחד ממפרשי המקרא, מנסח את הקושי בחדות: "כי אתא לנחומינהו צעורי קא מצער להו לאמר כי דעה חסרו ארבעים שנה" (האלשיך, דברים כ״ח, ס״ט). כלומר, הוא בא לנחם ובמקום זה הוא מצער, כשהוא אומר להם שארבעים שנה חסרה להם הבנה. איזו נחמה יש בזה?

התשובה נשענת על מימרה של חז״ל שרש״י והאלשיך מביאים כאן. האלשיך מנסח אותה כך: "והוא מז״ל מכאן שאין אדם יורד לסוף דעתו של רבו עד מ׳ שנים" (האלשיך, שם), כלומר אדם אינו מגיע לעומק דעתו של רבו לפני ארבעים שנה. ורש״י חוזר לפסוק שלנו כמה פסוקים אחר כך, ומציע לו פירוש נוסף:

ד״א ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה אבל מכאן ואילך יקפיד

(רש״י, דברים כ״ט, ו׳)

"ד״א" הוא דבר אחר, פירוש נוסף. וזו הנחמה שחיפשנו: אם ההבנה מבשילה רק בסופן של ארבעים שנה, כל אותן שנים לא נדרשה מהם הבנה שלא הייתה בהישג ידם. אלא שרש״י איננו עוצר בנחמה, וממשיך מיד "אבל מכאן ואילך יקפיד".

והאלשיך ממשיך ואומר למי יש לזקוף את העיכוב. לא כלפי מעלה. בלשונו, הקדוש ברוך הוא עצמו משיב להם: "כי הלא לא מצדי היא המניעה רק מאיכותכם שקצר כוחכם להשיג". לדברי האלשיך מדובר בהשגה שלא הייתה בטבעם להשיג קודם לארבעים שנה, "כי שלא בטבע היה להשיג השגה קודם למ׳ שנה", ולא בדבר שהיה בהישג ידם ונמנע מהם. והאלשיך אומר זאת במפורש: "כי מכם היה העכוב" (האלשיך, שם). גם אצלו, אם כן, העיכוב נזקף להם. אבל לא כסרבנות, אלא כגבול של כוח.

ועל אותו פסוק עצמו, בדיבור הסמוך, מביא רש״י מסורת ששמע, ובה "היום הזה" איננו היום שבו הם הבינו, אלא היום שבו התגלה מה הם רוצים. משה הפקיד את ספר התורה בידי שבט לוי, וכל ישראל באו אליו בטענה:

שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי... באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וניתנה לנו ומה אתה משליט את בני שבטך עליה ויאמרו לנו יום מחר לא לכם ניתנה לנו ניתנה ושמח משה על הדבר... היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום

(רש״י, דברים כ״ט, ג׳)

הטענה פשוטה: גם אנחנו עמדנו בסיני, גם לנו ניתנה התורה, ואם היא מופקדת רק אצלכם, מחר יגידו לנו שהיא לא שלנו. הם באו לדרוש חלק. לא על תשובה נכונה ולא על מבחן. משה שמח על טענה. על זה שהם דורשים שהתורה תהיה גם שלהם. על זה שהם רוצים.

ורש״י עצמו מחבר בין שני המקומות. את "לב לדעת" הגדיר "להכיר את חסדי הקב״ה ולידבק בו", ובסוף המעשה משה אומר "היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום". מה שהיה חסר להם הוא בדיוק מה שמשה מזהה בהם עכשיו.

ודווקא כאן, בין שתי הקריאות של רש״י, נפתח פער. באחת, מה שהתבשל בארבעים שנה הוא ההבנה. בשנייה, מה שהתגלה ביום הזה איננו ההבנה אלא הרצון. אולי המשפט של ההורים שלנו לא נעשה נכון יותר עם השנים. הוא פשוט נעשה שלנו.

✨ נקודות לחברותא

• רש״י לא עוצר בנחמה. הוא ממשיך מיד: "לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה אבל מכאן ואילך יקפיד". ברגע שההבנה מגיעה, מגיעה איתה גם הדרישה. מה היינו רוצים להבין, עד כדי כך שכבר לא נזדקק לתירוץ?
• ספורנו קורא את אותו פסוק בכיוון אחר. לדבריו הקדוש ברוך הוא כן השתדל לתת להם לב לדעת, "אע״פ שהוא יתעלה השתדל בתורותיו ומופתיו לתת לכם לב לדעת", ומה שעמד בדרך היה הם עצמם: "לא הושג זה המכוון מרוב מריכם" (ספורנו, דברים כ״ט, ג׳), כלומר המטרה לא הושגה בגלל סרבנותם. גם הוא איננו נעצר שם, ובפסוק הבא הוא פונה קדימה: "ראוי לכם שמכאן והלאה תתנו לב לדעת" (ספורנו, דברים כ״ט, ד׳). אצל האלשיך העיכוב הוא גבול של יכולת, ואצל ספורנו יש בו גם אחריות של האדם. איפה אתם פוגשים את ההבדל הזה בחיים: בין דבר שעדיין אין לנו כוח להבין, לבין דבר שאנחנו פשוט לא רוצים להבין?
• משה לא שמח על תשובה נכונה, הוא שמח על טענה. מתי בפעם האחרונה שמחנו על כך שמישהו התווכח איתנו דווקא מפני שאכפת לו?