פינחס: למה מקבל הקנאי דווקא "ברית שלום"?

נסיים את הסיפור שהתחיל בשבוע שעבר. בני ישראל חונים בשטים, ובנות מואב מפתות אותם לעבודת האליל פעור. מתפרצת מגפה. ואז קם איש אחד, פינחס, נכדו של אהרן הכהן, ועושה מעשה קיצוני: הוא לוקח רומח ודוקר למוות זוג שחטא בפרהסיה - זמרי, נשיא משבט שמעון, וכזבי, בת מלך מדיין. המגפה נעצרת. עשרים וארבעה אלף איש כבר מתו.

עכשיו שימו לב למה שקורה בפתח הפרשה שלנו. אלוהים פונה אל משה ומדבר בשבחו של פינחס:

(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. (יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

(במדבר כ״ה, י״א-י״ב)

וכאן אני נעצר. אדם הרג שני בני אדם בידיו, והשכר שהוא מקבל הוא ברית שלום. זה לא מסתדר. אם רוצים לתגמל לוחם, היינו מצפים לברית של ניצחון, של גבורה, של עוז. למה דווקא שלום - המילה ההפוכה בדיוק מהמעשה שעשה?

מה זו בכלל "קנאות"?

קודם נבין את המעשה עצמו. "קנאות" כאן אינה רוגז אישי. רש״י מסביר שהמילה "בקנאו את קנאתי" פירושה "בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף".

בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף.

(רש״י, במדבר כ״ה, י״א)

כלומר, פינחס לא פעל מתוך כעס פרטי, אלא בתור מי שלקח על עצמו לבטא את הזעם שהיה, כביכול, של אלוהים עצמו - על חילול השם שנעשה לעיני כולם. זו קנאות במובן המקורי: אדם שמרגיש שכבוד שמים נרמס מולו, ואינו יכול לעמוד מנגד.

ודווקא בגלל זה השאלה מתחדדת. אדם כזה, שכל כולו אש ונקמה, מקבל "ברית שלום"?

שתי קריאות בברית הזו

רש״י קורא את "ברית שלום" כמילולית ממש: הקדוש ברוך הוא מודה לפינחס. השלום כאן הוא אות תודה - כמו לחיצת יד של הכרת טובה.

שתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב״ה שלומותיו.

(רש״י, במדבר כ״ה, י״ב)

אבל אור החיים הקדוש הולך עמוק יותר, ופותח כיוון מפתיע. הוא נשען על מסורת חז״ל שזיהתה את פינחס עם אליהו הנביא, אותו אליהו שלפי הנבואה עתיד לבשר על הגאולה. והוא שואל: במה זכה פינחס למעלה הזו, להיות מי שיחזיר "לב בנים על אבות"? תשובתו נשענת על משנה במסכת עדיות, שדנה בשאלה לשם מה בא אליהו בסוף הימים. וכך לשון המשנה:

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם...

(משנה, עדיות ח׳, ז׳)

תפקידו של אליהו, לפי החכמים, אינו לדחות ולא לקרב - אלא "לעשות שלום בעולם". והנה החיבור: פינחס הקנאי הוא אליהו, ואליהו הוא איש השלום. האדם שפעל פעם אחת בקיצוניות גמורה, הוא בדיוק זה שיביא בסוף את השלום השלם.

למה דווקא הוא

ואולי כאן טמון העומק. השלום שניתן לפינחס אינו פרס על האלימות, אלא תיקון שלה. דווקא מי שיודע מהי אש, מי שהכיר את הכוח ההרסני שבקנאות, הוא מי שצריך לקבל ברית של שלום - כדי שהאש תהפוך לבנייה ולא להרס. הקנאות היא כוח מסוכן. בלי "ברית שלום" שתחזיק אותה, היא יכולה לכלות הכול. הברית הזו היא, אם תרצו, הכוח שהקדוש ברוך הוא נותן לאיש שהוכיח שיש בו אש כזו - כדי שתאיר, ולא תשרוף.

זה לא פוטר אותנו מהמתח. התורה לא מסתירה אותו - היא מציבה את המעשה הקיצוני ואת ברית השלום זה לצד זה, בפסוקים סמוכים, ומשאירה אותנו לחשוב.

✨ נקודות לחברותא

• האם "ברית שלום" היא פרס על מעשה הקנאות, או דווקא תיקון שלה - דרך להפוך את האש לכוח בונה? איך זה משנה את הדרך שבה אנחנו קוראים את כל הסיפור?
• בעל אור החיים מזהה את הקנאי הגדול עם איש השלום העתידי. מה זה אומר על היחס בין קנאות לשלום - האם הם הפכים, או שני צדדים של אותה אישיות?
• פינחס פעל ברגע שבו, לפי המדרש, "נתעלמה הלכה" ממשה עצמו. מתי לקיחת יוזמה אישית היא גבורה, ומתי היא חציית גבול מסוכן? מי בכלל מוסמך להחליט?