כי תצא: למה אותו תשלום עצמו קטן אצל אחד וענק אצל השני?

עשיתם עבודה, שלחתם חשבונית בראשון לחודש, והתאריך שסוכם כבר עבר. מאז אתם פותחים את אפליקציית הבנק יותר מדי. בצד השני יושב מישהו שלא מתכוון לפגוע בכם, הוא פשוט עסוק. הוא יעביר בשבוע הבא, כשיתפנה. וסביר שהיינו בשני הצדדים: גם חיכינו לתשלום שאיחר, וגם שכחנו להעביר למי שעשה בשבילנו עבודה.

פרשת כי תצא נוגעת במרחק הזה, ברגע שבו זמן התשלום כבר הגיע:

לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ

(דברים כ״ד, י״ד-ט״ו)

התורה מנמקת בשני טעמים צמודים: "כִּי עָנִי הוּא", ומיד אחריו "וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ". הראשון כלכלי, וספר החינוך מפרט אותו: "כי כל שכיר ברב צריך לשכרו למזונותיו, על כן אין ראוי לאחר לו מזונותיו" (ספר החינוך, מצוה תקפ״ח). "ברב" פירושו על פי רוב. לא עיקרון מופשט, אלא האוכל עצמו.

לטעם השני יש יותר מקריאה אחת. ברייתא, מקור מדברי חכמי המשנה שלא נכנס למשנה, קוראת בו סיכון חיים:

ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו

(בבא מציעא קי״ב ע״א)

בשביל השכר הזה אדם טיפס במעלה משופע ונתלה על ענף. המלבי״ם קורא אותו אחרת, לא סכנה אלא תלות. הוא אומר זאת לא כאן אלא בפירושו לפסוק "אליך נפשי אשא" שבתהילים, ומפנה משם אל הפסוק שלנו במפורש: "כמו ואליו הוא נושא את נפשו, שכל נפשו תלויה בדבר זה" (מלבי״ם, תהילים כ״ה, א׳).

וכאן הנקודה החדה, מפינה טכנית של ההלכה. כשבעל הבית טוען ששילם והפועל טוען שלא קיבל, הכלל הרגיל הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה: התובע צריך להוכיח. הרמב״ם מביא תקנה שמהפכת את הסדר, ומעמידה אותה על שני תנאים מצטברים, שהשכירות הייתה בעדים ושהפועל תבע בזמן:

כל שכיר ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ואמר בעל הבית נתתי לך שכרך והשכיר אומר לא נטלתי כלום, תקנו חכמים שישבע השכיר בנקיטת חפץ ויטול כדין כל נשבע ונוטל, מפני שבעל הבית טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה.

(רמב״ם, הלכות שכירות פרק י״א הלכה ו׳)

"בנקיטת חפץ" היא שבועה חמורה, שנשבעים אותה באחיזת חפץ של קדושה ביד.

שימו לב לצירוף "טרוד בפועליו". אין חשד שבעל הבית רמאי. רבנו חננאל מוסיף מילה: "משום כדי חייו דשכיר ומשום דבעל הבית טרוד בפועליו ושוכח" (ר״ח, שבועות מ״ה ע״א). "כדי חייו דשכיר" הוא מה שהפועל חי ממנו. אצל בעל הבית התשלום הזה הוא אחד מני רבים בראש עמוס, והוא מיטשטש. אצל הפועל הוא אחד ויחיד, ואינו מיטשטש לרגע. אותו סכום עצמו הוא שורה ברשימה אצל האחד, וכל הראש אצל השני.

ומהו "תבעו בזמנו"? הגמרא שואלת למה השכיר אינו נשבע ונוטל גם אחרי המועד, ועונה "חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין", מניחים שלא הלין את השכר, כלשון הפסוק "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא י״ט, י״ג). והטרדה? "הני מילי מקמיה דלימטייה זמן חיוביה" (בבא מציעא קי״ב ע״ב), היא נחשבת רק לפני שהגיע המועד. אין כאן חשד בבעל הבית אלא חלון זמן: בתוכו הדין נוטה לשכיר, ומחוצה לו חוזר הכלל הרגיל, אלא אם יש עדים שתבע בזמנו.

זה מישור הראיות בבית דין. במישור החובה עצמה הרמב״ם כותב שהעיכוב נמשך:

וכל עת שישהה עובר על לאו של דבריהם שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב

(רמב״ם, הלכות שכירות פרק י״א הלכה ה׳)

"לאו של דבריהם" הוא איסור מדברי חכמים, נסמך על פסוק במשלי. ו"לך ושוב" הוא בדיוק "תשלחו לי שוב את הפרטים" ו"נסגור בסוף החודש".

וכאן צריך דיוק, שלא לקרוא את האיסור הזה רחב מדי. בשולחן ערוך האיסור מנוסח בסעיף אחד בלי סייג: "ובכל עת שישהא עובר על לאו של דבריהם שנאמר אל תאמר לרעך" (שולחן ערוך, חושן משפט סימן של״ט סעיף ח׳). ובסעיף שלפניו, כשהוא דן במי ששכר פועלים דרך שליח, מופיע תנאי ("ב״ה" בלשונו הוא בעל הבית): "ומיהו ב״ה עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב אם אינו טרוד ומכוין לדחותם" (שם, סעיף ז׳). שתי הלשונות עומדות זו לצד זו: באחת די בהשהיה, ובשנייה נדרש שהמשהה אינו טרוד ושהוא מכוון לדחות. חברותא איננה פוסקת ביניהן. אבל שימו לב מה עושה הסייג הזה לנו: הוא מבחין בין מי ששכח לבין מי שדוחה, ואת ההבחנה הזאת אנחנו יודעים לעשות רק על עצמנו.

ודוד לוקח את הביטוי למקום אחר. הילקוט פותח בלשון "לדוד אליך ה׳ נפשי אשא" (תהילים כ״ה, א׳), ובונה עליה שיחה: הקדוש ברוך הוא שואל את דוד "למה אתה נושא את נפשך אלי", ודוד עונה "מפני שאני כשכיר בעולמך" (ילקוט שמעוני, תהילים, רמז תש״א). מי שמחכה לשכר בסוף היום איננו רק מי שעובד אצלנו.

✨ נקודות לחברותא

• הברייתא מציעה לאותו ביטוי קריאה שנייה, ב"דבר אחר": "כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו", ורב הונא ורב חסדא נחלקו בשאלה נפשו של מי נלקחת, "חד אמר נפשו של גזלן וחד אמר נפשו של נגזל" (בבא מציעא קי״ב ע״א), כלומר האם נפשו של מי שכבש את השכר או נפשו של הפועל שנכבש שכרו. בקריאה אחת הפועל נושא את נפשו אל השכר, ובשנייה מי שכובש אותו נוטל נפש. מה משתנה?
• לפי רבנו חננאל בעל הבית איננו רמאי, הוא טרוד ושוכח. איפה העומס שלנו גובה מחיר ממישהו שסומך עלינו, בלי שהתכוונו לרעה?
• המשנה אומרת: "אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ; לֹא תְּבָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו" (משנה, בבא מציעא ט׳, י״ב). חובת התשלום עומדת בכל מקרה. העבירה על הלאו שבתורה חלה משעבר זמן התשלום, וגם אז רק כשתבע. אבל רבים מתביישים לבקש. מה עושים עם מי ששותק?