מה זה "מידה כנגד מידה"?

"מידה כנגד מידה" הוא אחד הביטויים שכולם מכירים, ובדרך כלל אומרים אותו כשקורה משהו שנראה כמו סגירת מעגל. אבל במקורות זה לא סתם פתגם, זה עיקרון שלם, וכדאי לדעת מה הוא באמת אומר.

המקור

המשנה במסכת סוטה מנסחת את זה במשפט אחד: "בַּמִּדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ" (משנה סוטה א׳, ז׳). התמונה לקוחה מעולם השוק, מהסאה והמידה שבהן מודדים תבואה: הכלי שבו אתה מודד לאחרים הוא הכלי שבו ימדדו לך.

המשנה שם מביאה גם דוגמאות מהתנ״ך: "שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו", ומיד אחריו: "אבשלום נתגאה בשערו, לפיכך נתלה בשערו" (משנה סוטה א׳, ח׳). כלומר לא עונש כללי, אלא עונש שנוגע בדיוק באותה נקודה. הגמרא במסכת סוטה מרחיבה את הקו הזה גם על הנחש הקדמוני, ש"נתן עיניו במה שאינו ראוי לו", ובסוף "מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו" (סוטה ט׳ ע״ב).

זה עובד גם לצד הטוב

זו נקודה שהרבה פעמים מפספסים. המשנה מוסיפה מיד: "וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה" (משנה סוטה א׳, ט׳), ומביאה דוגמאות של אנשים שקיבלו טוב במידה שבה נתנו. מרים המתינה למשה על שפת היאור שעה אחת, "לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר".

שימו לב לאי־הסימטריה כאן: שעה אחת מצידה, שבעה ימים מצידם. הגמרא עצמה עוצרת על הפער הזה ושואלת "מי דמי? התם חדא שעתא, הכא שבעה יומי", כלומר איך אפשר להשוות, שם שעה אחת וכאן שבעה ימים? והיא עונה שהמידה היא אמנם מאותו סוג, אבל "ולעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות" (סוטה י״א ע״א). בצד של הפורענות המידה מדויקת, ובצד של הטובה היא גדושה. הכלל הזה, אם כן, אינו רק על עונש, והוא בהחלט לא מאזניים קרים.

איך לא להבין את זה

וכאן צריך זהירות אמיתית. הכלל הזה נאמר על אנשים ומעשים שהתורה עצמה מספרת עליהם, ולא ניתן בידינו ככלי לפענח למה קרה משהו למישהו אחר. אין לנו שום דרך לדעת מה מודד למי, ומי שמנסה לקרוא ככה את החיים של אנשים אחרים עושה עוול, לא לימוד.

והמקורות אומרים את זה במפורש. הברייתא, בדיון על איסור אונאת דברים, מונה בין הדוגמאות: "אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב" (בבא מציעא נ״ח ע״ב). חבריו של איוב עשו בדיוק את זה, חיפשו לו את החשבון שמסביר את מה שעבר עליו, וזה מובא שם כדוגמה למה שאסור לומר לאדם.

יש גם הכיוון היפה שמובא בחסידות. בעל קדושת לוי כותב שאדם שנותן "מדה טובה ואינו מדקדק כלל ליתן דוקא בצמצום", כך שוקלים גם אותו מלמעלה (קדושת לוי, ליקוטים לאבות). במילים אחרות, אפשר להשתמש בעיקרון הזה כדי לבחור איך אני מתנהג, לא כדי לפרש מה קרה לזולת.

מה לוקחים מזה

"מידה כנגד מידה" הוא בעצם הזמנה: אם הכלי שאני מודד בו הוא הכלי שיימדד לי, אז שווה לבחור כלי רחב. לא רק כי זה "משתלם", אלא כי זו הדרך שבה אדם קובע איזה עולם הוא רוצה לחיות בו.

✨ נקודות לחברותא

• העיקרון עובד לשני הכיוונים, לטוב ולרע. למה לדעתכם דווקא הצד של הטובה פחות מוכר בשיח היומיומי?
• ההבדל בין להשתמש בכלל הזה על עצמי לבין להשתמש בו על אחרים הוא עצום. איך שומרים על הגבול הזה בפועל?