ממה עושים סכך, ומה הכלל?

בכל מה שנוגע לחומרים, עיקר הדיון ההלכתי הוא בסכך. את הדפנות אפשר לעשות מחומרים רבים, שהרי "כל הדברים כשרים לדפנות" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן תר״ל סעיף א׳), אבל מה שמונח למעלה הוא מה שהופך את הבניין הזה לסוכה. ויש כלל אחד קצר שממנו נגזר כמעט הכול.

הכלל הבסיסי: שלושה תנאים

דבר שמסככין בו צריך שיהיה צומח מן הארץ, ותלוש, ואינו מקבל טומאה.

(שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרכ״ט סעיף א׳)

צומח מן הארץ: משהו שגדל מהאדמה, כמו ענפים, קנים, קש או עלים. לכן יריעת עור או לוח מתכת פסולים, גם כשאינם מקבלים טומאה, פשוט מפני שאינם צומחים.

תלוש: כבר מנותק מהקרקע. "כל דבר המחובר אין מסככין בו" (שם סעיף י״ג), ולכן ענפים שעדיין מחוברים לעץ החי אינם סכך.

ואינו מקבל טומאה: כאן צריך רגע הסבר. יש דברים שההלכה רואה אותם ככאלה שיכולים לקלוט טומאה, ויש שלא. כלים, כמו שיפודים וארוכות המיטה, פסולים לסכך (סימן תרכ״ט סעיף ב׳). אבל לא רק כלים: שולחן ערוך פוסל גם פשתן שעבר עיבוד (שנידק וניפץ), חבלים של פשתן, וכן "כל מיני אוכלים מקבלים טומאה, ואין מסככין בהם" (שם סעיפים ד׳-ה׳, ט׳).

מאיפה הכלל הזה? הגמרא לומדת אותו מהפסוק על החג, "בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט״ז י״ג), ומדייקת: "בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר" (סוכה י״ב ע״א). מהפסוק הזה למדו שהסכך יכול להיות עשוי מפסולת גורן ויקב, דברים שנשארים לאחר איסוף התבואה והענבים: קש, זמורות ואשכולות ריקים.

כמה סכך, וכמה שמיים

הכלל השני הוא כמות: המשנה קובעת שסוכה "שצילתה מרובה מחמתה כשרה" (סוכה כ״ב ע״א), כלומר שהצל מרובה מאור השמש. ולגבי הכוכבים, שרבים בטוחים שזה תנאי, שולחן ערוך מדייק: "דרך הסיכוך להיות קל כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים היתה מעובה כמין בית אף על פי שאין הכוכבים נראים מתוכה כשרה" (אורח חיים סימן תרל״א סעיף ג׳). זו הדרך הרצויה, לא פסילה.

וכאן המנהגים נפרדים

במחצלות, ההלכה עצמה שולחת אותנו למנהג המקום. שולחן ערוך כותב שמחצלת קטנה עומדת סתם לשכיבה, ולכן אין מסככים בה אלא אם עשו אותה לסיכוך, והרמ״א מגדיר: "דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך". מחצלת גדולה, להפך, עומדת סתם לסיכוך, אלא אם מנהג המקום לשכב עליה (שולחן ערוך ורמ״א, סימן תרכ״ט סעיף ו׳). כלומר, אותה מחצלת יכולה לקבל דין שונה במקומות שונים, בהתאם למנהג המקום: לא מפני שההלכה משתנה, אלא מפני שהמנהג מלמד למה היא מיועדת. ויש גם מקרה הפוך, שבו החומר כשר מן הדין אבל המנהג מחמיר: קרשים שרוחבם פחות מארבעה טפחים (טפח הוא רוחב ארבע אצבעות) כשרים מן הדין, "אפילו הם משופים שדומים לכלים", ובכל זאת מוסיף שולחן ערוך, "ונהגו שלא לסכך בהם כלל" (שם סעיף י״ח). בשאלה מעשית על חומר סכך מסוים, כדאי לשאול את רב הקהילה, שהוא זה שמכיר את מנהג המקום.

✨ נקודות לחברותא

• שלושת התנאים מצטרפים לדבר אחד: הסכך צריך להיות חומר מן הצומח, לפני שהוא הופך לחפץ שימושי. מה זה אומר על מה שהסוכה מנסה להיות?
• בסכך, ההלכה מפנה במפורש למנהג המקום. איך זה מרגיש שדין תלוי במה שנהוג במקום שבו אתם חיים?