למה חנוכה נמשך שמונה ימים, אם השמן הספיק ליום אחד?

תראו, זו כנראה השאלה הכי מפורסמת על חנוכה, ולא במקרה: היא נשמעת כמו קושיה של ילד בכיתה ב׳, והיא בעצם הטרידה את גדולי הפוסקים. בפך היה שמן ליום אחד, הוא דלק שמונה, אז לכאורה הנס עצמו היה שבעה ימים. למה, אם כן, אנחנו חוגגים שמונה? נתחיל מלראות מה בדיוק כתוב, ורק אחר כך נגיע לקושיה ולתשובות.

מה הגמרא באמת אומרת

את הסיפור המוכר לנו מביאה הגמרא במסכת שבת, בקטע אחד וקצר. היא לא מספרת אותו בלשונה, אלא מצטטת ברייתא, מסורת מימי חכמי המשנה, שנפתחת במילים "דתנו רבנן" (כפי ששנו חכמים). הגמרא שם עוסקת בהלכות נר חנוכה, ופתאום עוצרת ושואלת שאלה יסודית: מה זה בעצם חנוכה. רש״י, הפרשן המרכזי של התלמוד, מסביר את השאלה בארבע מילים, "על איזה נס קבעוה" (רש״י על שבת כ״א ע״ב), כלומר בשביל איזה נס נקבע החג הזה. וזו התשובה:

מאי חנוכה דתנו רבנן בכ״ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה

(שבת כ״א ע״ב)

כמה מילים להבנה. "פך" הוא כלי קטן. "טמאו כל השמנים" פירושו שהשמנים שיועדו להדלקת המנורה שבמקדש נפסלו לשימוש, כי לעבודת המקדש נדרש שמן טהור. "חותמו של כהן גדול" הוא חותם שהעיד שהכלי לא נפתח ואיש לא נגע בו, ולכן השמן שבתוכו נשאר טהור. ו"דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון" הוא תיאור הלכתי של הימים האלה: אין בהם הספד ואין בהם צום.

ורגע, למה בכלל היו צריכים שמונה ימים

לפני הקושיה יש שאלה מקדימה, ובלעדיה הסיפור לא מובן: למה לא פשוט לכתוש זיתים ולהכין שמן חדש למחרת בבוקר? הבית יוסף, רבי יוסף קארו שחיבר גם את שולחן ערוך, עונה על כך:

והטעם שהוצרכו להדליק שמנה ימים מאותו פך מפני שכל ישראל היו בחזקת טמאי מתים ואי אפשר להתקין שמן טהור עד שיעברו עליהם שבעה ימים מיום טומאתם ויום אחד לכתישת הזיתים ותיקונם להוציא מהם שמן טהור

(בית יוסף, אורח חיים, סימן תר״ע)

בפשטות: כל ישראל היו "בחזקת טמאי מתים". הם נחשבו טמאים בטומאת מת, הטומאה שנגרמת ממגע במת, מנשיאתו או מהימצאות איתו תחת קורת גג אחת. ההיטהרות מטומאה כזו נמשכת שבעה ימים, ובמהלכם מזים על הטמא מים שעורב בהם אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי. ועוד יום אחד לכתישת הזיתים והכנת השמן. סך הכול שמונה. הבית יוסף מביא שם גם כיוון אחר בשם הר״ן, מפרשני התלמוד בספרד בימי הביניים, "שהיה להם שמן טהור רחוק ארבעה ימים והוצרכו שמנה ימים בין הליכה וחזרה" (הר״ן, מובא בבית יוסף, אורח חיים, סימן תר״ע). הדרך לשם ובחזרה ארכה שמונה ימים, ארבעה לכל כיוון.

ועכשיו הקושיה

הבית יוסף לא מחכה שמישהו אחר ישאל. הוא שואל בעצמו, ובלי לרכך:

ואיכא למידק למה קבעו שמנה ימים דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות

(בית יוסף, אורח חיים, סימן תר״ע)

בעברית של ימינו: יש להקשות למה קבעו שמונה ימים, שהרי בפך היה שמן ללילה אחד, ונמצא שהנס נעשה רק בשבעה לילות. הלילה הראשון היה טבעי לגמרי.

שלושה תירוצים בנשימה אחת

ומיד הוא עונה שלוש תשובות, וכל אחת מציירת תמונה אחרת של אותו לילה ראשון:

וי״ל שחילקו שמן שבפך לשמנה חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד והיה דולק עד הבוקר ונמצא שבכל הלילות נעשה נס. ועוד י״ל שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור נשאר הפך מלא כבתחלה וניכר הנס אף בלילה הראשונה. אי נמי שבליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן וכן בכל לילה ולילה

(בית יוסף, אורח חיים, סימן תר״ע)

"וי״ל" פירושו "ויש לומר". שימו לב מה משותף לשלוש התשובות: כולן מזיזות את הנס אל תוך הלילה הראשון עצמו. לפי הראשונה חילקו את השמן לשמינית לכל לילה, וכל שמינית דלקה לילה שלם. לפי השנייה מזגו כרגיל, והפך נשאר מלא. לפי השלישית מזגו את הכול, ובבוקר הנרות היו מלאים מחדש. אותה קושיה, שלוש דרכים לפתור אותה.

ואולי הנס לא היה רק בשמן

יש כיוון אחר לגמרי, והוא מרחיב את התמונה. רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב, מגדולי החסידות, מנסח את הקושיה ואת הפתרון בספרו קדושת לוי כך:

מה שהקשו הפוסקים למה שמונת ימי חנוכה. הלא הנס דמנורה לא היה רק שבעה ימים. נראה, כי יום ראשון קבעו הלל על הנס בעצמו שהצילנו מידי היונים

(קדושת לוי, קדושות לחנוכה, קדושה שלישית)

ובקיצור, כלשונו שם: "דהלל יום ראשון עבור הצלה, והלל דשבעה ימים אחרים עבור הנס דמנורה" (קדושת לוי, קדושות לחנוכה, קדושה שלישית). לפי הקריאה הזאת אין כאן חג של נס אחד אלא של שניים: יום אחד על עצם ההצלה, ושבעה על השמן.

ולצד זה יש עוד כיוונים. ערוך השולחן, חיבור מאוחר על ההלכה (ושימו לב, זה ספר אחר משולחן ערוך), מביא שניים נוספים: "ויש שכתב: לפי שביטלו מהם מצות מילה, שהיא לשמונה ימים... ויש שכתב: לפי שאז חינכו הבית מעבודה שביטל אנטיוכס הרשע" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תר״ע, סעיף ד׳). מצוות המילה, שנעשית ביום השמיני ללידה, היא מצווה שהיוונים אסרו, ולפי הכיוון הזה ממנה נלקח המספר שמונה. הכיוון השני קושר את הימים לחנוכת המקדש מחדש.

והקו האחרון הזה נסמך שם על מסורת יפה במיוחד: "דבמדרש איתא שמלאכת המשכן נגמרה בעשרים וחמישה בכסלו, ולא חנכוהו עד ראש חודש ניסן, שבו נולדו אבות. והקדוש ברוך הוא שילם לו בימי מתתיהו" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תר״ע, סעיף ה׳). לפי זה כ״ה בכסלו הוא תאריך שכבר חיכה לחנוכה מאות שנים קודם. ומכאן ערוך השולחן מגיע גם למספר: "ולכן עשו כמו חנוכת המשכן, שהיו שבעת ימי המילואים, וביום השמיני היה גמר התחלת העבודה במשכן על ידי אהרן ובניו" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תר״ע, סעיף ה׳). "ימי המילואים" הם שבעת ימי ההכנה שבהם הוקדש המשכן, וביום השמיני החלה במשכן העבודה הקבועה.

מה לוקחים מזה

מעניין לשים לב שכל התשובות אינן מתווכחות עם העובדות. איש לא טוען שהיה בפך יותר משמן ליום אחד. מה שהן עושות זה להרחיב את השאלה "מה בעצם קרה כאן". אולי הנס התחיל כבר בלילה הראשון, כי השמן חולק אחרת ממה שדמיינו. אולי הלילה הראשון בכלל לא היה על השמן, אלא על ההצלה עצמה מיד היוונים. ואולי המספר שמונה בא ממקום שלישי לגמרי, ממצוות המילה, או משבעת ימי המילואים והיום השמיני של חנוכת המשכן.

ויש עוד פרט יפה באופן שבו הרמב״ם, בספר ההלכה שלו משנה תורה, מנסח את סוף הסיפור. הם הדליקו מאותו פך "נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור" (רמב״ם, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג׳, הלכה ב׳). לא רק מספר הימים נאמר כאן, אלא גם נקודת הסיום: הנס נמשך בדיוק עד הרגע שבו אפשר היה שוב בלעדיו.

✨ נקודות לחברותא

• הבית יוסף מביא שלוש תשובות ולא בוחר ביניהן. מה זה אומר על שאלה שיש לה כמה תשובות טובות, האם צריך להכריע?
• לפי קדושת לוי, היום הראשון הוא על ההצלה והשאר על השמן. למה דווקא נס השמן, הקטן והשקט, הוא זה שנשאר בזיכרון וקבע את צורת החג?
• לפי המדרש שמביא ערוך השולחן, כ״ה בכסלו כבר היה תאריך של סיום מלאכת המשכן. מה מוסיפה לחג הידיעה שהתאריך שלו ישן ממנו?