למה אומרים קדיש על ההורים, ולמה אחד עשר חודשים?

יש רגעים שבהם המסורת לא מסבירה הרבה, היא פשוט נותנת משהו לעשות. הקדיש הוא אחד מהם. אנשים אומרים אותו חודשים שלמים, לפעמים בלי שמישהו עצר וסיפר להם מה בעצם כתוב שם. אז בואו נקרא אותו יחד.

מה כתוב בקדיש, ומה לא כתוב בו

זה הדבר הראשון שמפתיע: בנוסח הקדיש שאומרים האבלים בבית הכנסת אין אף מילה על מוות. אין בו את שמו של הנפטר, ואפילו המילה "מת" לא מופיעה בו. הוא כולו שבח לשמו של הקב״ה ובקשה על שלום ישראל, בארמית: "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא".

ערוך השולחן, ספרו ההלכתי המקיף של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, פותח את דיני הקדיש בהגדרה ישירה:

הקדיש הוא שבח גדול ונורא שתקנו אנשי כנסת הגדולה אחרי חורבן בית ראשון. והיא תפילה על חילול שמו יתברך מחורבן בית המקדש, וחורבן ארץ הקודש, ופיזור ישראל בארבע כנפות הארץ. ואנו מתפללים שיתגדל ויתקדש שמו יתברך.

(ערוך השולחן, אורח חיים, סימן נ״ה, סעיף א׳)

תראו מה קורה כאן. הקדיש נולד ברגע של שבר, ודווקא אז הוא בוחר לומר: שמו יתגדל.

אז למה דווקא אבל אומר אותו

הקדיש לא נכתב לאבלים. הוא חלק קבוע מהתפילה, ושליח הציבור אומר אותו כמה פעמים בכל תפילה. המנהג שאבל אומר את הקדיש האחרון הוא תוספת מאוחרת יותר, והרמ״א, רבי משה איסרליש, שהוסיף לשולחן ערוך את מנהגי אשכנז, מתעד אותה: "ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב... על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י״ב חדש" (רמ״א, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שע״ו, סעיף ד׳). "קדיש בתרא" הוא הקדיש האחרון שבסוף התפילה.

הרמ״א שם גם מסביר למה נהגו בזה, ומדבר במפורש על מה שהקדיש עומד לעשות עבור ההורים: "וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים פודה אביו ואמו מן הגיהנם" (רמ״א, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שע״ו, סעיף ד׳). אף שאין בנוסח הקדיש עצמו שום בקשה על הנפטר, המנהג לאומרו נשען על התפיסה שהמעשה הזה עומד לזכות ההורים.

ומעניין למה זה מתאים כל כך. קדיש הוא "דבר שבקדושה", ואי אפשר לומר אותו לבד: "כל דבר שבקדושה אי אפשר בפחות מעשרה מישראל" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן נ״ה, סעיף ו׳). הוא נאמר במניין ובקול, והציבור עונה אחריו. הרמ״א, בהלכות אבלות, אף מוסיף שבימות החול, מי שיודע להתפלל לפני העמוד, עדיף שיעשה כך, "ויותר מועיל מקדיש יתום" (רמ״א, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שע״ו, סעיף ד׳).

ולמה אחד עשר חודשים ולא שנים עשר

שימו לב שהרמ״א פתח ב"י״ב חדש", שנה שלמה. אבל באותו סעיף עצמו הוא מוסיף מנהג שעוצר קודם:

ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י״א חדשים כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים, כי משפט רשע י״ב חדש.

(רמ״א, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שע״ו, סעיף ד׳)

ההיגיון כאן עדין. במסורת חז״ל יש רשימה של דברים שנמשכים שנים עשר חודש, ובתוכה "מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ" (משנה עדיות, פרק ב׳, משנה י׳). הטעם שמובא כאן הוא שאמירה של שנים עשר חודשים מלאים עלולה להיראות כמי שמחיל על ההורים את משך הדין המלא. לפי הטעם הזה, המנהג עוצר חודש קודם. זה לא חשבון של זמנים, זו אמירה של כבוד כלפי ההורים.

ולא בכל מקום נהגו כך. הריב״ש, רבי יצחק בר ששת, מגדולי הפוסקים בספרד, מביא בתשובה שאלה שנשלחה אליו ובה מתואר מנהג אחר, לומר כל שנת האבל את "קדיש דרבנן", הקדיש שנאמר אחרי לימוד. וזו לשון השאלה: "ונהגו בספרד לומר קדיש דרבנן מי שמת אביו כל שנת אבלו" (תשובות ריב״ש, סימן קט״ו). העצירה באחד עשר חודשים היא המנהג שהרמ״א מתעד, ולא הנוהג היחיד.

ערוך השולחן מוסיף פרט קטן על המנהג הזה: "ויותר מאחד עשר חודשים לא יגידו קדיש אפילו בשנת העיבור" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן שע״ו, סעיף ט״ו). לפי המנהג הזה, גם בשנה מעוברת, שיש בה שלושה עשר חודשים, נשארים באחד עשר.

ויש מנהג נוסף, שמבקש ליישב בין שני השיקולים. בן איש חי, ספרו ההלכתי של רבי יוסף חיים מבגדאד, מביא את דברי החיד״א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי: מכיוון שלפי האר״י, רבי יצחק לוריא, הקדיש גם מעלה את נשמת הנפטר, "נראה שיאמר קדיש כל שנים עשר חודש, אלא מפני ההמון יפחית שבוע אחרון" (בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת ויחי, אות י״ד). ההפסקה הקצרה נועדה לכך שאנשים לא יחשבו שהבן מחיל על הוריו את משך הדין המלא, ובשאר הזמן ממשיכים לומר קדיש. בן איש חי מעיד שכך נהגו בעירו, אלא שאת שבוע ההפסקה קבעו בתחילת החודש האחרון: "ופוסקין אחר זה שבוע אחד בתחלת חודש השנים עשר" (בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת ויחי, אות י״ד).

בפרטים עצמם, מי אומר, ואיך מחלקים את הקדישים כשיש כמה אבלים, יש הבדלים בין קהילות ובין עדות. הרמ״א עצמו כותב על כמה מהם "והולכין בכל זה אחר המנהג" (רמ״א, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שע״ו, סעיף ד׳). זה בדיוק סוג הדבר ששואלים עליו את רב הקהילה, לפי מנהג המשפחה והמקום.

מה לוקחים מזה

הקדיש לא מסביר את המוות. הוא עושה משהו אחר: לוקח אדם ברגע השבור ביותר שלו, מכניס אותו לחדר עם עוד תשעה, ומבקש ממנו לומר בקול שהעולם עדיין ראוי לשבח. וכל השאר עונים אחריו. אולי בגלל זה המנהג הזה החזיק מעמד כל כך הרבה דורות.

✨ נקודות לחברותא

• אין בנוסח הקדיש אף מילה על המת, ובכל זאת הוא הפך למעשה המרכזי של האבל. מה זה אומר על הדרך שהמסורת בחרה ללוות אדם באבלו?
• אי אפשר לומר קדיש לבד, צריך עשרה. איך זה משנה את המשמעות, שדווקא המעשה שנועד לכבד הורה מחייב קהילה שלמה?