למה ברית מילה דווקא ביום השמיני?

ברית מילה היא בדרך כלל הטקס היהודי הראשון בחייו של תינוק, והיא נקבעת לתאריך אחד מדויק: היום השמיני ללידה. לא ביום הלידה עצמו, לא כעבור חודש, אלא בשמיני. מאיפה המספר הזה מגיע, ומה עומד מאחוריו?

הפעם הראשונה, ומה השתנה אחריה

המקור הוא בברית שנכרתה עם אברהם:

וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עׇרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כׇּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם

(בראשית, פרק י״ז, פסוקים י״א-י״ב)

"אות" פירושה סימן, ובברית שבין שני צדדים הסימן הוא הדבר שמעיד שהיא נכרתה. שימו לב שיש כאן שני חלקים שונים. אברהם עצמו נימול כמבוגר, בן תשעים ותשע, ואיתו כל אנשי ביתו. אצלם לא היה יום שמיני. היום השמיני נאמר על "לדורותיכם", על מי שייוולדו כבר בתוך הברית.

ערוך השולחן, ספרו ההלכתי המקיף של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, מפריד בין השניים במפורש: "הברית שאני כורת עמך ועם בני ביתך, הוא שעתה תמהלו עצמיכם, ובזה תכנסו לברית, וזהו ׳ביני וביניכם׳. אבל לדרתיכם ׳בן שמנת ימים ימול׳, רצוני שיכנסו לברית קודש משמיני להוולדם" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רס״ה, סעיף ז׳). מכאן ואילך הכניסה לברית אינה החלטה של אדם בוגר, היא נקודת פתיחה.

וזה מעורר קושיה מתבקשת: קטן פטור מכל המצוות, אז למה דווקא זו נעשית בגופו? ערוך השולחן שואל בדיוק את זה, ועונה: "אבל עיקר מצוה זו דעל ידי המצוה נכנס לקדושת כלל ישראל, ונכנס תחת כנפי השכינה, וזה גזרה תורה דמיד כשנולד איש ישראל יכנס בברית הקדושה" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רס״ה, סעיף ה׳). לפי ההסבר הזה, מילה אינה עוד מצווה ברשימה, היא השתייכות, ולכן היא נקבעת מיד ולא לגיל שלוש עשרה.

והמצווה אינה נאמרת בבראשית בלבד. בספר ויקרא, בתוך פרשת היולדת, היא נשנית שוב: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ" (ויקרא, פרק י״ב, פסוק ג׳). זהו הפסוק שממנו תלמד הגמרא בהמשך שהיום השמיני קבוע גם כשהוא חל בשבת.

אז למה שמונה

המקורות מציעים כמה כיוונים, והם לא סותרים זה את זה.

כי כך היה אצל יצחק. מדרש תנחומא שואל ועונה בקצרה: "קטן נמול לשמונה. מה טעם? כשם שנמול יצחק אבינו" (מדרש תנחומא, פרשת תצווה, א׳). יצחק היה הראשון שנולד לתוך הברית, ולכן הוא הדגם.

כדי שתעבור עליו שבת אחת. מדרש אחר מחבר בין היום השמיני של התינוק ליום השמיני של בעל חיים שנולד. התורה אומרת על קרבן: "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה" (ויקרא, פרק כ״ב, פסוק כ״ז), ועל כך דורש המדרש:

כך אמר הקדוש ברוך הוא לא תקריבו לפני קרבן עד שיעבור עליו השבת שאין שבוע בלא שבת ואין מילה בלא שבת. ומיום השמיני והלאה כמשפט אדם משפט בהמה, משפט אדם וביום השמיני ימול, ומשפט בהמה ומיום השמיני והלאה

(ילקוט שמעוני, ויקרא, רמז תרמ״ג)

שבעה ימים הם שבוע מלא, ובכל שבוע יש שבת. הרעיון הוא שהתינוק לא נכנס לברית לפני שעבר עליו מחזור שלם של זמן, שיש בו שבת אחת.

ומשהו על ההורים. הגמרא נותנת טעם נוסף, בתוך סדרה של שאלות ששאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: "ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה, שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים" (נידה ל״א ע״ב). ברקע עומדים הימים שאחרי הלידה, שבהם בני הזוג פרושים זה מזה על פי דיני התורה. הטעם הזה מסתכל על התאריך מזווית אנושית לגמרי: לא רק מה נכון לתינוק, אלא גם שההורים יוכלו להיות שמחים ביום שכולם שמחים בו.

המצווה שדוחה שבת, ונדחית מפני התינוק

עד כמה היום השמיני קבוע? הגמרא לומדת מדיוק בלשון הפסוק, מהמילה "ביום", שהוא קבוע אפילו כשהוא נופל בשבת: "שמיני ימול אפילו בשבת, ומה אני מקיים ׳מחלליה מות יומת׳ בשאר מלאכות חוץ ממילה... ת״ל ׳ביום׳, אפילו בשבת" (שבת קל״ב ע״א). אבל זה נאמר רק על מילה ביומה. הרמב״ם מגדיר את הגבול: "מילה בזמנה דוחה את השבת ושלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב" (רמב״ם, הלכות מילה, פרק א׳, הלכה ט׳). תינוק שמילתו נדחתה, למשל בגלל מחלה, אינו נימול בשבת. ויש תינוקות שאינם נימולים בשבת אפילו כשהיא היום השמיני שלהם, ובהם תינוק שנולד בניתוח, שבלשון הרמב״ם נקרא "יוצא דופן". עליהם הוא כותב: "אין דוחין את השבת אלא נימולין באחד בשבת" (רמב״ם, הלכות מילה, פרק א׳, הלכה י״א), שפירושו ביום ראשון.

וכאן מגיע דבר מרתק. יש בגמרא ברייתא שלומדת דווקא מהחוזק הזה על משהו שחזק ממנו. רבי אלעזר בן עזריה בונה קל וחומר: "מה מילה שהיא אחת מאיבריו של אדם דוחה את השבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת" (שבת קל״ב ע״א). "קל וחומר" הוא היסק מן הקל אל החמור: אם מילה, שנוגעת לאיבר אחד, דוחה שבת, הצלת הגוף כולו דוחה אותה על אחת כמה וכמה. אלא שהגמרא במסכת יומא מביאה כמה לימודים כאלה, ורבא מסכם: "לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא" (יומא פ״ה ע״ב). פירוש הדברים: על כל הלימודים יש קושיה, חוץ מזה של שמואל, שלמד מהפסוק "וחי בהם, ולא שימות בהם". רש״י שם מסביר שהלימודים האחרים מוכיחים רק שמחללים שבת על סכנה ודאית, ואילו מהלימוד של שמואל עולה שמחללים גם כשיש רק ספק סכנה, "אלמא מחללין על הספק" (רש״י על יומא פ״ה ע״ב). הקל וחומר ממילה הוא אפוא כיוון מרשים, אבל לא המקור שהגמרא נשענת עליו.

ומכאן לצד ההפוך. אותה מצווה שדוחה שבת נדחית בעצמה מפני בריאותו של התינוק. הרמב״ם קובע: "חולה אין מלין אותו עד שיבריא, ומונין לו מעת שיבריא מחוליו שבעה ימים מעת לעת, ואח״כ מלין אותו" (רמב״ם, הלכות מילה, פרק א׳, הלכה ט״ז). ומיד שם הוא מסייג שמניין שבעת הימים נאמר "בשחלצתו חמה וכיוצא בחולי זה", כלומר בחולי כמו קדחת, "אבל אם כאבו לו עיניו, בעת שיפתחו עיניו וירפאו מלין אותו מיד, וכן כל כיוצא בזה" (שם). ומעט אחר כך הוא מנמק בלשון חדה: "אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואפשר למול לאחר זמן, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם" (רמב״ם, הלכות מילה, פרק א׳, הלכה י״ח).

הטור, ספר ההלכה של רבי יעקב בן הרא״ש שעליו נבנה שולחן ערוך, חוזר על העיקרון ומוסיף אזהרה מעשית: "וצריך ליזהר מאד באלו הדברים, שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי, דסכנת נפשות דוחה הכל" (טור, יורה דעה, סימן רס״ג).

זה העיקרון כפי שהוא מופיע במקורות. השאלה מה נחשב מצב שמצדיק דחייה, ומתי בדיוק מלים אחריו, אינה שאלה שנפתרת בקריאה. היא נשאלת למוהל, לרופא ולרב יחד, ותשובתה תלויה בתינוק המסוים הזה. חברותא אינה פוסקת בזה.

מה לוקחים מזה

היום השמיני הוא שילוב של שני דברים שקשה להחזיק יחד. מצד אחד תאריך שאינו זז, כזה שאפילו שבת נדחית מפניו. מצד שני, די בחשש שהתינוק חולה, וכל הלוח הזה ממתין. הרמב״ם מנמק את זה במשפט שקשה לשכוח: אפשר למול אחר כך, ואי אפשר להחזיר נפש. כל החומרה של התאריך עומדת, וילד אחד חשוב ממנה.

✨ נקודות לחברותא

• אותה מצווה שממנה ניסו ללמוד בקל וחומר על הצלת חיים, נדחית בעצמה מפני בריאותו של תינוק אחד. מה זה מלמד על היחס בין חומרתו של דין לבין האדם שעומד מולו?
• הכניסה לברית נקבעה לגיל שמונה ימים, לפני כל בחירה. מה יש בהשתייכות שמקבלים לפני שיודעים לבחור בה, ומה עושים איתה אחר כך?