כמה נרות מדליקים בכל לילה, ואיפה מניחים את החנוכייה?

תחשבו על זה ככה: כשאנחנו מדליקים בערב הראשון נר אחד, ובאחרון שמונה, אנחנו בעצם מקיימים הכרעה של מחלוקת בת אלפיים שנה, ורוב האנשים אפילו לא יודעים שהייתה כאן מחלוקת. השאלה של כמה נרות ואיפה מניחים נשמעת טכנית, אבל כמעט כל פרט בה נשען על רעיון. נעבור עליהם לפי הסדר.

שלוש מדרגות באותה מצווה

הבסיס נמצא בברייתא, מסורת מימי חכמי המשנה שהגמרא מביאה במסכת שבת, ובה שלוש רמות זו על גבי זו:

ת״ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב״ש אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך וב״ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך

(שבת כ״א ע״ב)

רש״י, הפרשן המרכזי של התלמוד, מפרש את שתי הרמות הראשונות. "נר איש וביתו, נר אחד בכל לילה ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד" ("סגי להו" פירושו די להם); ואילו "והמהדרין, אחר המצות עושין נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית" (רש״י על שבת כ״א ע״ב). "מהדרין" הם מי שמחזרים אחרי המצוות, מי שמחפשים לקיים אותן יפה יותר מהמינימום.

הרמב״ם, בספר ההלכה שלו משנה תורה, מסכם את שלוש הדרגות בשפה נגישה במיוחד:

מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין, בין שלא היה בו אלא אדם אחד. והמהדר את המצוה, מדליק נרות כמנין אנשי הבית, נר לכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים. והמהדר יותר על זה ועושה מצוה מן המובחר, מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון, ומוסיף והולך בכל לילה ולילה, נר אחד.

(רמב״ם, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ד׳, הלכה א׳)

פוחת והולך או מוסיף והולך

זו המחלוקת עצמה. בית שמאי מתחילים בשמונה ויורדים, בית הלל מתחילים באחד ועולים. הגמרא מביאה שני הסברים שונים לכל צד:

חד אמר טעמא דב״ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב״ה כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דב״ש כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין

(שבת כ״א ע״ב)

רש״י מפענח את כל אחד מהם. "כנגד ימים הנכנסים, העתידים לבא", ומולם "ימים היוצאין, שיצאו כבר וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין" (רש״י על שבת כ״א ע״ב). לפי ההסבר הזה, לבית שמאי הנרות סופרים כמה ימים עוד נשארו, ולבית הלל כמה כבר עברו. "פרי החג" הם הפָּרִים, השוורים שהוקרבו במוסף של סוכות, ושמספרם יורד מיום ליום. כפי שרש״י מסביר, הם "מתמעטים והולכים בקרבנות דפרשת פנחס" (רש״י על שבת כ״א ע״ב), ובית שמאי לומדים מהם שגם כאן הולכים ופוחתים. ובית הלל נשענים על כלל אחר, "מעלין בקדש ואין מורידין", שפירושו: בענייני קדושה מעלים ולא מורידים. רש״י מציין מאיפה הכלל הזה נלמד: "מקרא ילפינן לה במנחות בפרק שתי הלחם" (רש״י על שבת כ״א ע״ב).

ומיד אחר כך הגמרא מספרת סיפור קטן ומרגש:

אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כב״ש ואחד עשה כדברי ב״ה זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין

(שבת כ״א ע״ב)

שני זקנים בעיר אחת, שני מנהגים שונים, ולכל אחד נימוק שהוא מוכן לומר בקול. לא ריב, שיטה.

ומה נהוג בפועל

שולחן ערוך, ספר ההלכה המרכזי שחיבר רבי יוסף קארו, פוסק כבית הלל, ומביא את ההידור באופן אחד: "כמה נרות מדליק? בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה, עד שבליל אחרון יהיו שמונה. ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרע״א, סעיף ב׳). כלומר חנוכייה אחת לבית.

והרמ״א, רבי משה איסרליש, שהוסיף על שולחן ערוך את מנהגי אשכנז, מביא שם מנהג אחר: "ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק (רמב״ם), וכן המנהג פשוט. ויזהרו לתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין" (רמ״א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרע״א, סעיף ב׳). כך גם קיצור שולחן ערוך, ספר הלכה תמציתי ונפוץ: "מנהג פשוט במדינותינו כמהדרין מן המהדרין, שמדליקין כל אחד ואחד מבני הבית" (קיצור שולחן ערוך, סימן קל״ט, סעיף ו׳).

שני מנהגים חיים זה לצד זה, וההבדל ביניהם נעוץ במחלוקת ראשונים. בעלי התוספות, חכמי צרפת ואשכנז שכתבו הערות על התלמוד, סוברים שההידור השלישי בא במקום השני: "נראה לר״י דב״ש וב״ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו... אבל אם עושה נר לכל אחד אפי׳ יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית" (תוספות על שבת כ״א ע״ב). ההסבר: אם כל אחד מדליק, הרואה כבר לא יידע כמה ימי חנוכה עברו. הרמב״ם, כפי שראינו, מצרף את שני ההידורים יחד.

איפה מניחים, ומתי

גם כאן הכול מתחיל בברייתא אחת:

ת״ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרה״ר ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו

(שבת כ״א ע״ב)

רש״י מסביר למה בחוץ: "מבחוץ, משום פרסומי ניסא ולא ברה״ר אלא בחצרו שבתיהן היו פתוחין לחצר" (רש״י על שבת כ״א ע״ב). "פרסומי ניסא" פירושו פרסום הנס, והוא המנוע של כל ההלכה הזאת. הנר לא נועד להאיר לנו, הוא נועד להיראות. שולחן ערוך מסכם: "נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות־הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות־הרבים, מניחו על פתחו, ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר. ואם היה דר בעליה, שאין לו פתח לרשות־הרבים, מניחו בחלון הסמוך לרשות־הרבים" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרע״א, סעיף ה׳).

ואותו היגיון קובע גם את הזמן. הגמרא אומרת "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כ״א ע״ב), ורש״י מסביר מיהם ההולכים ברחוב באותה שעה: "רגלא דתרמודאי, שם אומה מלקטי עצים דקים ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה" (רש״י על שבת כ״א ע״ב). במילים אחרות, החלון שבו יש עוד מי שיראה. הטור, ספר ההלכה של רבי יעקב בן הרא״ש שעליו נבנה שולחן ערוך, מנסח את זה במפורש: "מצותה, מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה, שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתם ואיכא פירסומי ניסא" (טור, אורח חיים, סימן תרע״ב).

בפרטים יש טווח דעות. הרמב״ם כותב "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם שקיעתה, לא מאחרין ולא מקדימין", ומוסיף ששיעור הזמן הוא "כמו חצי שעה או יתר" (רמב״ם, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ד׳, הלכה ה׳). ומי שלא הדליק בזמן הזה, לדבריו "עבר זמן זה אינו מדליק" (שם). הטור חולק עליו וכותב "ומכל מקום עדיין זמנה כל הלילה" (טור, אורח חיים, סימן תרע״ב). שולחן ערוך מביא את הזמן, ואחריו הקלה למי שטרוד: "ויש מי שאומר שאם הוא טרוד, יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרע״ב, סעיף א׳). "פלג המנחה" הוא זמן מוקדם יותר באחר הצהריים, ולפי קיצור שולחן ערוך שיעורו "שעה ורביעית קודם צאת הכוכבים", ובלשונו "והיינו שעה זמנית", שעה שאורכה נמדד לפי אורך היום (קיצור שולחן ערוך, סימן קל״ט, סעיף י׳). וקיצור שולחן ערוך מציין הבדל מנהגים: "וזמן ההדלקה, למנהג אשכנז, מדליקין בין מנחה למעריב, מיד לאחר שקיעת החמה; ולמנהג החסידים, מדליקין לאחר צאת הכוכבים ומעריב" (קיצור שולחן ערוך, סימן קל״ט, סעיף י׳).

ובשעת הסכנה

הברייתא כוללת גם מצב שבו אי אפשר להדליק בחוץ, ואז "מניחה על שלחנו ודיו". ומה הייתה הסכנה? רש״י מזהה גזירה מסוימת: "הסכנה, שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית ע״ז שלהם" (רש״י על שבת כ״א ע״ב). מדובר באיסור זמני, ביום חג של הפרסים, להבעיר נר בכל מקום חוץ מבית עבודת האלילים שלהם, ולא באיסור גורף. שולחן ערוך מנסח זאת כדין: "ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקים המצוה, מניחו על שולחנו ודיו" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרע״א, סעיף ה׳).

ומה שנעשה רווח בקהילות רבות, להדליק בתוך הבית, מתואר במקורות המאוחרים בלי טעם אחיד. הרמ״א רק מתאר את המצב: "ומיהו בזמן הזה שכולנו מדליקין בפנים ואין היכר לבני רשות־הרבים כלל, אין לחוש כל־כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח" (רמ״א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרע״א, סעיף ז׳). וערוך השולחן, ספרו ההלכתי המקיף של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, דווקא תולה את זה במשהו אחר לגמרי, ומדגיש שאין מדובר בסכנה: "והנה עתה אין אנו מדליקין בחוץ. ואף שאין סכנה אצלינו, מכל מקום כמעט הוא מהנמנעות, מפני שבכל המדינות שלנו ימי חנוכה הם ימי סגריר, גשם ושלג ורוחות חזקים" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תרע״א, סעיף כ״ד). ובסוף אותו סעיף הוא מביא בשם מגן אברהם פתרון ביניים, ומעיד שכך הוא עצמו נוהג: "ויותר טוב מן הכל דאם יש לו חלון הפתוח לרשות הרבים, יעמידם אצל החלון, ויראו גם בני רשות הרבים דרך החלון, ואיכא פרסומי ניסא (מגן אברהם סעיף קטן ח׳). וכן אני נוהג" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תרע״א, סעיף כ״ד).

מה מחזיק את כל הפרטים האלה

אם משהו אחד מחבר בין הכול, זה שהמצווה הזאת פונה החוצה. הכמות מספרת ימים, המקום מכוון לרשות הרבים, הזמן מכוון לשעה שבה עוברים ושבים, ואפילו הקולא של שעת הסכנה מנוסחת כוויתור על כך. הרמב״ם מסכם את הרוח הזאת:

מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו

(רמב״ם, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ד׳, הלכה י״ב)

ויש פרט קטן שקל לפספס, וקיצור שולחן ערוך מביא אותו בהלכות זמן ההדלקה: "וקודם שידליק, יקבץ כל בני ביתו, לפרסומי מילתא" (קיצור שולחן ערוך, סימן קל״ט, סעיף י׳). גם כשאין רחוב שרואה, יש מי שרואה.

✨ נקודות לחברותא

• שני הזקנים בצידן נהגו הפוך זה מזה באותה עיר, וכל אחד נתן טעם לדבריו. מה מאפשר לשני מנהגים לחיות זה לצד זה בלי שאחד מבטל את השני?
• המקום והזמן נגזרים משאלה אחת: מי יראה. איך זה משנה את מה שאנחנו עושים כשאנחנו מדליקים בסלון סגור?
• לפי אחד ההסברים בגמרא, בית שמאי סופרים את מה שנשאר, ובית הלל את מה שכבר עבר. איזו משתי דרכי הספירה מתאימה לאיך שאתם סופרים דברים בחיים?