מתי מתחילים לומר "משיב הרוח" ו"ותן טל ומטר"?

בכל שנה, סביב סוף חג הסוכות, חוזרת אותה שאלה בבית הכנסת: מתי בדיוק מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומתי מוסיפים "ותן טל ומטר"? רבים מופתעים לגלות ששתי האמירות האלה אינן מתחילות באותו יום, ואפילו לא באותו חודש. הן גם לא נמצאות באותה ברכה, וגם לא עושות את אותו הדבר. ולשאלה הזאת יש גם צד של מקום, כי מועד "ותן טל ומטר" בחוץ לארץ אינו כמועדו בארץ ישראל. בואו נסדר את זה.

שתי אמירות שונות לגמרי: הזכרה ושאלה

ההבחנה הראשונה היא המפתח לכל השאר, והיא מופיעה כבר בלשון חכמים: "מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, ושואלין בברכת השנים" (מובא בתענית ב׳ ע״א).

הזכרה היא "משיב הרוח ומוריד הגשם", והיא נאמרת בברכה השנייה של תפילת העמידה, ברכת "אתה גבור" שחותמת ב"מחיה המתים". זו אינה בקשה, זה שבח: אנחנו מתארים את הקדוש ברוך הוא כמי שמוריד גשם.

שאלה היא "ותן טל ומטר", והיא נאמרת בברכת השנים, הברכה על הפרנסה והיבול. זו בקשה ממש.

ההבדל הזה אינו סמנטי בלבד, והוא עומד במרכז המחלוקת שבה נפתחת מסכת תענית.

המחלוקת: מאיזה יום מתחילים

המשנה פותחת בשאלה ובשתי התשובות:

מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג; רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג.

(משנה, תענית, פרק א׳, משנה א׳)

"חג" כאן הוא חג הסוכות, ו"יום טוב האחרון של חג" הוא שמיני עצרת, החג שחל מיד בתום שבעת ימי סוכות. רבי אליעזר אומר להתחיל כבר ביום הראשון, ורבי יהושע אומר להמתין עד הסוף. והוויכוח ביניהם מנומק במפורש. רבי יהושע שואל: "הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג, למה הוא מזכיר?" גשם בסוכות מוציא את היושבים מן הסוכה, ולכן אין זה זמן לדבר עליו. רבי אליעזר עונה: "אף אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר, משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו" (תענית ב׳ ע״א). הוא לא מבקש גשם עכשיו, הוא רק מזכיר את השבח.

וכאן נכנס גורם שלישי. המשנה מביאה את רבי יהודה, שמדייק עוד יותר: "הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, הָאַחֲרוֹן מַזְכִּיר, הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר" (משנה, תענית, פרק א׳, משנה ב׳). הטור מסביר מה זה אומר בפועל: "אותו שמתפלל מוסף מזכיר, והראשון שמתפלל תפלת יוצר אינו מזכיר" (טור, אורח חיים, סימן קי״ד). לא רק היום נקבע, אלא גם התפילה שבתוך היום.

וכך מסכם שולחן ערוך:

מתחילין לומר בברכה שניה משיב הרוח ומוריד הגשם בתפלת מוסף של יום טוב האחרון של חג, ואין פוסקין עד תפלת מוסף של יום טוב הראשון של פסח.

(שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קי״ד, סעיף א׳)

ולמה לא כבר בערב?

שאלה טבעית: אם הסיבה להמתין היא שגשם בסוכות מפריע, הרי בליל שמיני עצרת בארץ ישראל כבר אין יושבים בסוכה, אז למה לא להתחיל כבר בתפילת ערבית? (בחוץ לארץ נוהגים אחרת, ואוכלים בסוכה גם בשמיני עצרת מפני הספק: "ובחוצה לארץ אוכלים בסוכה בלילה וביום מפני שהוא ספק שביעי ואין מברכין על ישיבתה", שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרס״ח, סעיף א׳.) משנה ברורה מביאה טעם אחר לגמרי, שאינו תלוי בסוכה: "לפי שבתפלת ערבית אין כל העם בבית הכנסת, נמצא זה מזכיר וזה אין מזכיר, ויעשו אגודות אגודות" (משנה ברורה, סימן קי״ד, ס״ק ב׳). לא כולם מגיעים לערבית, ואם חלק יאמרו וחלק לא, ייווצר חוסר אחידות. ביום, לעומת זאת, הציבור מכונס בבית הכנסת, ושליח הציבור או השמש מכריז לפני מוסף, וכך כולם מתחילים יחד. ולמה לא כבר בשחרית? משנה ברורה מביאה שם טעם נוסף, בלשון "יש שכתבו": אי אפשר להכריז לפני שחרית, שהרי "אסור להזכיר הגשם עד שיכריז הש״ץ או השמש בקול רם מוריד הגשם קודם התפלה", ובשחרית צריך לסמוך גאולה לתפילה, כלומר להתחיל את העמידה מיד אחרי ברכת "גאל ישראל" (משנה ברורה, סימן קי״ד, ס״ק ב׳).

"ותן טל ומטר": כאן הלוח שונה

ועכשיו לבקשה. כאן יש שני לוחות זה לצד זה, אחד לארץ ישראל ואחד לחוץ לארץ. בארץ ישראל המועד נקבע לימים הסמוכים לחג, ובחוץ לארץ נקבע מועד מאוחר יותר, שאינו נמנה מן החג אלא מחשבון של תקופות השנה. המשנה קובעת: "בִּשְׁלשָׁה בְּמַרְחֶשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ" (משנה, תענית, פרק א׳, משנה ג׳), ורבן גמליאל מנמק: חמישה עשר יום אחרי החג, "כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת", וכוונתו שעולי הרגל שחוזרים הביתה לא ייתפסו בגשם בדרך.

בגמרא נקבע: "אמר רבי אלעזר, הלכה כרבן גמליאל", ומיד אחר כך מוסיפה הגמרא לוח נפרד לבני חוץ לארץ: "תניא, חנניה אומר, ובגולה עד ששים בתקופה" (תענית י׳ ע״א). "ששים בתקופה" הוא יום השישים למניין שמתחיל ב"תקופת תשרי", וזו נקודת זמן מחושבת בלוח: הרגע שבו נכנסת החמה לראש מזל מאזניים, בתחילת הסתיו (רמב״ם, הלכות קידוש החודש, פרק ט׳, הלכה ג׳). ויום התקופה עצמו נמנה בתוך השישים. ולמה שם מאוחר יותר? ערוך השולחן כותב שבבל היא "ארץ מצולה ואינה צריכה כל כך לגשמים", ולכן "מתחילין לשאול מטר בערבית של יום ששים אחר תקופת תשרי" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן קי״ז, סעיף ג׳). ובאותו עמוד בגמרא מופיע הרקע, בלשונו של רב: "עתירה בבל דחצדא בלא מיטרא" (תענית י׳ ע״א). פירוש הדברים: בבל עשירה, כי היא קוצרת גם בלי גשם.

שני הלוחות האלה נפסקו זה לצד זה:

ברכת השנים צריך לומר בה בימות הגשמים ותן טל ומטר, ומתחילין לשאול מטר בחוצה לארץ בתפלת ערבית של יום ס׳ אחרי תקופת תשרי (ויום התקופה הוא בכלל הס׳. הגהות מיימוני פרק ב׳). ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל ז׳ במרחשון.

(שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קי״ז, סעיף א׳)

וכך גם ברמב״ם: "משבעה ימים במרחשון שואלין את הגשמים בברכת שנים... במה דברים אמורים, בארץ ישראל" (רמב״ם, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב׳, הלכה ט״ז).

שתי מסורות בנוסח הברכה

ומכיוון שהזכרנו את "ותן טל ומטר", כדאי לדעת שנוסח הברכה עצמו אינו אחיד, ובברכת השנים נשתמרו שתי מסורות ותיקות. הטור מתאר את מנהג אשכנז: "ובאשכנז אין משנין בה כלל, אלא אומרים בימות הגשמים ותן טל ומטר לברכה ובימות החמה ותן ברכה" (טור, אורח חיים, סימן קי״ז). בית יוסף מסביר שהטור בא להבדיל בין זה לבין מנהג ספרד, "שבימות החמה אומרים ברכנו ובימות הגשמים ברך עלינו" (בית יוסף, אורח חיים, סימן קי״ז).

במסורת אחת אומרים תמיד את אותן מילים ומשנים רק את הבקשה שבתוך הברכה, ובמסורת השנייה פותחים את הברכה במילה אחרת לפי העונה. שתיהן נוסחאות מקובלות. ערוך השולחן כותב: "והמנהגים שנהגו בנוסחות התפילה אין לשנות ממנהג המקום", ומביא את לשון הירושלמי "לא תשנו ממנהג אבותיכם". ומיד אחר כך הוא מדגיש שהמרחק בין הנוסחים קטן ממה שנדמה: "ובאמת בעיקרי הדברים כל הנוסחאות שוות... ולכולנו תורה אחת, ומשפט אחד, ותפילה אחת" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן ס״ח, סעיף ג׳).

ולמה בכלל גשם בברכת תחיית המתים

נשארה השאלה היפה. למה הזכרת הגשם נקבעה דווקא בברכה על תחיית המתים? הגמרא מביאה שתי אמירות שחולקות זו על זו:

אמר רבי אבהו: גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים, ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים. ופליגא דרב יוסף, דאמר רב יוסף: מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים, קבעוה בתחיית המתים.

(תענית ז׳ ע״א)

"ופליגא" פירושו שדברי רבי אבהו חולקים על דברי רב יוסף. רבי אבהו אומר שיום הגשמים גדול מתחיית המתים, ורב יוסף אומר ששניהם שקולים, ולכן קבעו את הזכרת הגשם בברכת תחיית המתים.

ערוך השולחן מוסיף לכך טעם נוסף, ששניהם דומים במהות: הגשמים "יורדים גם כן בגבורה... ושניהם לא נמסרו לשליח. כלומר: ששניהם הם למעלה מן הטבע, ושניהם חיים לעולם" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן קי״ד, סעיף א׳). והכוונה לדברי רבי יוחנן, ששלושה מפתחות "בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים" (תענית ב׳ ע״א). ו"מפתח של חיה" הוא מפתח הלידה.

ויש כאן גם תמונה שאפשר לראות בעיניים. רבי חייא בר יוסף, מחכמי התלמוד, דימה את קימת הצדיקים לעתיד לבוא לחיטה שנטמנת בעפר וחוזרת ועולה: "מה חטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן על אחת כמה וכמה" (כתובות קי״א ע״ב). הזרע נעלם באדמה, ואחרי חודשים הוא חוזר ומבצבץ. חשוב לומר שהמקורות שראינו אינם תולים בדימוי הזה את קביעת ההזכרה דווקא בברכת "מחיה המתים", והם נותנים טעמים אחרים: שהגשם שקול כתחיית המתים, שגם הוא יורד בגבורה, ושגם הוא לא נמסר ביד שליח. אבל כולם נפגשים באותה נקודה: השבח על הגשם, ולא הבקשה עליו, נקבע דווקא בברכה שעניינה החזרת החיים.

✨ נקודות לחברותא

• ההזכרה מתחילה במועד אחד לכל העולם, בשמיני עצרת, ואילו השאלה נחלקת לשני לוחות, אחד לארץ ישראל ואחד לחוץ לארץ. למה השבח אחיד ודווקא הבקשה נקשרת למקום?
• רבי יהושע טוען שגשם בסוכות הוא "סימן קללה", ורבי אליעזר עונה שאפשר להזכיר בלי לבקש. מה זה אומר על היכולת לומר משהו טוב על דבר שממש עכשיו לא מתאים לנו?
• רבי אבהו אומר שיום הגשמים גדול מתחיית המתים, מפני שהגשם יורד גם לצדיקים וגם לרשעים. מה זה אומר לנו, שהברכה הגדולה היא דווקא זו שאינה מותנית בהתנהגות שלנו?