אם הכול ידוע מראש, איפה הבחירה החופשית?

זו אחת השאלות העתיקות ביותר, והיא נשמעת פשוטה עד שמנסים לענות עליה. אם הבורא יודע מראש מה אבחר לעשות מחר, האם באמת נותרה לי בחירה? ואם באמת נותרה לי בחירה, אז אולי הוא לא באמת ידע? נאמר מראש: על השאלה הזאת עצמה נחלקו. יש מי שקרא אותה כשאלה שנשארת פתוחה, ויש מי שסבר שהיא נפתרת לגמרי, והמחלוקת הזאת היא עצמה חלק מהתשובה.

המשפט שמחזיק את שני הקצוות

במסכת אבות מופיעה שורה קצרה שנושאת את כל המתח: "הכל צפוי והרשות נתונה" (משנה, אבות, פרק ג׳, משנה ט״ו). רש״י מפרש את שני חלקיה בנפרד. "הכל צפוי. כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים צפוי וגלוי לפני הקב״ה", ומיד אחר כך, "והרשות נתונה. בידו של אדם לעשות" (רש״י על אבות, פרק ג׳, משנה ט״ו).

שימו לב מה המשנה עושה. היא לא בוחרת. היא מניחה את שני המשפטים זה לצד זה, במשפט אחד, בלי מילת חיבור שתיישב ביניהם.

הרמב״ם: הבחירה היא עמוד התורה

הרמב״ם פותח את הדיון מהצד של האדם, ובלשון שאינה משאירה מקום לספק:

רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו.

(רמב״ם, הלכות תשובה, פרק ה׳, הלכה א׳)

הוא ממשיך ושולל במפורש את התפיסה ההפוכה: "אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב״ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן" (רמב״ם, הלכות תשובה, פרק ה׳, הלכה ב׳). ולמה זה כל כך עקרוני בעיניו? "ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה" (רמב״ם, הלכות תשובה, פרק ה׳, הלכה ג׳).

הנימוק שלו מעשי לגמרי. אילו היה נגזר על האדם מראש, הוא שואל:

היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים "עשה כך ואל תעשה כך", "הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם", והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו? ומה מקום היה לכל התורה כולה?

(רמב״ם, הלכות תשובה, פרק ה׳, הלכה ד׳)

מצווה, תוכחה, שכר ועונש, כולם מניחים שהיה למישהו לאן לבחור.

וכאן הוא שואל את הקושיה על עצמו

הרמב״ם לא מתחמק. בהלכה הבאה הוא מנסח את הסתירה בחדות מלאה:

שמא תאמר: והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה. ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו?

(רמב״ם, הלכות תשובה, פרק ה׳, הלכה ה׳)

ותשובתו אינה מיישבת את שני הצדדים, אלא מפרקת את ההנחה שמתחתם. אנחנו מדמיינים את ידיעת הבורא לפי ידיעה אנושית, ידיעה שהיא דבר נפרד מהיודע. הרמב״ם אומר שזו טעות, "וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר: ׳כי לא יראני האדם וחי׳, אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא" (רמב״ם, הלכות תשובה, פרק ה׳, הלכה ה׳). ולכן: "וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם" (רמב״ם, הלכות תשובה, פרק ה׳, הלכה ה׳).

במורה נבוכים הוא מנסח את זה חריף עוד יותר. המילה "ידיעה" אצלנו ואצל הבורא היא אותה מילה, אבל לא אותו דבר: "ואין שיתוף בין ידיעתנו וידיעתו כמו שאין שיתוף בין עצמנו ועצמו" (מורה נבוכים, חלק ג׳, פרק כ׳). ומכאן המסקנה: "שידיעתו ית׳ במציאות אפשר אחד שעתיד להיות לא תוציא האפשר ההוא מטבע האפשר כלל, אבל טבע האפשר עומד עמו" (שם). כלומר הידיעה אינה הופכת את הדבר להכרחי: גם כשהבורא יודע איך יתממש, הוא נשאר מטבעו דבר שיכול להיות כך או אחרת.

מי שאמר שהשאלה נשארה פתוחה, ומי שאמר שאין כאן קושיה

הראב״ד, מגדולי חכמי פרובנס, השיג על הרמב״ם בדיוק כאן. השגתו נוגעת קודם כול לעצם ההעלאה של השאלה: "לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו" (השגות הראב״ד על רמב״ם, הלכות תשובה, פרק ה׳; מובא בתוספות יום טוב על אבות, פרק ג׳, משנה ט״ו). לדעתו היה עדיף "להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק" (שם). בקיצור: פתחת שאלה שאין לך תשובה עליה, ועכשיו הקורא נשאר עם ספק. לצד ההשגה הוא מציע גם כיוון משלו, ומיד מודה שגם הוא אינו מספיק, "וכל זה איננו שוה" (שם).

מדרש שמואל, שהוא פירוש על מסכת אבות, קורא כך את פשט הרמב״ם: "ולפי פשט דברי הרמב״ם נראה שלא התיר הספק, רק תירץ שהאדם חייב להאמין בשני הדברים אף אם הם סותרים זה לזה" (מדרש שמואל על אבות, פרק ג׳, משנה ט״ו). "רק" כאן פירושה "אלא". לפי הקריאה הזאת הרמב״ם לא פתר את הסתירה, הוא אמר שצריך להחזיק בשני קצותיה.

אבל מדרש שמואל עצמו אינו עוצר שם. מיד אחר כך הוא כותב "ואני אומר שאין כאן קושיא כלל" (מדרש שמואל על אבות, פרק ג׳, משנה ט״ו), ומסביר: הבורא "אינו תחת הזמן ולא שייך ביה קדימה ואיחור", ולכן "מה שאירע אינה גזרה מאתו יתברך חס ושלום, רק הביט וראה וצפה מה שהאדם יבחר" (מדרש שמואל, שם). לדעתו, אם כן, הסתירה מתפרקת מאליה.

ומדרש שמואל מוסיף שמצא אצל רבי משה אלמושנינו שזו בעצם כוונת הרמב״ם עצמו, "כי בהבדל ידיעתו ית׳ מידיעתנו התיר הספק מעיקרו למבינים" (מדרש שמואל על אבות, פרק ג׳, משנה ט״ו). ואלמושנינו ממחיש את זה במשל: אני רואה עכשיו אדם רץ, ובזמן שהוא רץ ודאי שהוא רץ, "ועם כל זה לא יאמר שהוא מוכרח במרוצתו מצד ראייתי וידיעתי שאני רואה אותו רץ" (מדרש שמואל על אבות, פרק ג׳, משנה ט״ו, בשם רבי משה אלמושנינו). לפי הכיוון הזה, כל מה שעתידי מבחינתנו הוא הווה מבחינתו, "כי לפניו יתברך אין קדימה ואיחור שאינו בחוק הזמן" (תוספות יום טוב על אבות, פרק ג׳, משנה ט״ו, בשם מדרש שמואל).

ורבנו יונה, בפירושו למסכת אבות, מביא את הדברים בשם הרמב״ם, וכך לשונו: "ולא בהכרח יעשה האדם את הטוב ואת הרע. כי אם ברצון לבו והש״י יודע תחלה מה יהיה רצונו", וחותם בשתי מילים, "והוא פלא" (רבנו יונה על אבות, פרק ג׳, משנה ט״ו).

מה לוקחים מזה

תוספות יום טוב, שהוא פירוש נוסף על המשנה, חולק על הראב״ד ומגן על הרמב״ם, וחותם "סוף דבר הרמב״ם הטיב אשר דבר". והנימוק שלו מעניין בפני עצמו: התנא עצמו, לדעתו, ידע בדיוק מה הוא עושה כשהניח את "הכל צפוי" ליד "הרשות נתונה", ובכך "הרי העיר על השאלה. ולא השיב דבר" (תוספות יום טוב על אבות, פרק ג׳, משנה ט״ו). שאלה הועלתה, תשובה לא ניתנה, ושניהם במתכוון.

וכשמסתכלים על התוצאה המעשית, מתברר שהכיוונים כולם נפגשים באותה נקודה. איך שלא תסבירו את ידיעת הבורא, הצד שלנו לא זז ממקומו. הרמב״ם מסכם את זה במילים "אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם", ורבי חנינא אמר את זה בשש מילים: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (מגילה כ״ה ע״א).

זה אולי מה שאפשר לקחת. על עצם השאלה נחלקו: יש מי שקרא אותה כשאלה שנשארת פתוחה במתכוון, כתוספות יום טוב, ויש מי שסבר שהיא נפתרת ממש בהבדל שבין ידיעתו לידיעתנו, כמדרש שמואל ורבי משה אלמושנינו, שאף ראה בזה את כוונת הרמב״ם. שתי הקריאות נפגשות באותה נקודה, ומה שנשאר בידינו נשאר שלם.

✨ נקודות לחברותא

• המשנה מניחה את שני המשפטים זה ליד זה ולא מיישבת ביניהם, והראב״ד טען שעדיף היה לא לפתוח את השאלה בכלל. מתי עדיף להשאיר קושיה פתוחה, ומתי זה מזיק יותר משמועיל?
• הרמב״ם אומר שאיננו יכולים להבין איך הבורא יודע, ובכל זאת אנחנו יודעים בוודאות שהמעשה בידינו. איך אפשר להחזיק ידיעה ודאית על עצמנו כשמה שמעליה נשאר לא מובן?