מה זה אושפיזין?

יש רגע קטן בלילות סוכות שקל לפספס: מישהו עומד בפתח הסוכה, מסתכל פנימה, ומזמין אורחים שאף אחד לא רואה. זה הרגע של האושפיזין, ושווה לדעת מאיפה הוא בא.

קודם כול, מה המילה אומרת

"אושפיזין" היא מילה ארמית הקשורה לאירוח ולאכסניה, ומשמעותה בהקשר הזה היא אורחים. הזוהר מביא אותה גם בהקשר אחר לגמרי, בסיפור על אברהם אבינו שמלווה את אורחיו בדרך. הזוהר לומד משם שאדם צריך ללוות את האושפיזין שלו, "דהא כלא בהאי תליא", שהרי הכול תלוי בזה (זוהר, פרשת וירא). אז כשאומרים אושפיזין בסוכה, המילה נושאת איתה את כל עולם האירוח הזה.

מנהג שמגיע מהקבלה, לא מהתלמוד

כאן חשוב לדייק. ההזמנה של שבעה אורחים לסוכה אינה הלכה מהתלמוד, אלא מנהג ששורשו בספרות הקבלה. הזוהר, בקטע שבפרשת ויחי שדורש את ארבעת המינים, מביא בשם "ספרא דאגדתא" את "כל אלין אושפיזין דזמינין עמא קדישא בהאי יומא", כל אותם אורחים שעם ישראל מזמין ביום הזה, ומדגיש שההזמנה אינה רק אמירה סמלית: מי שמזמין אורחים, צריך גם לדאוג להם, וכפי שראינו למעלה, גם ללוות אותם. שפת אמת, בדרשתו לסוכות משנת תרנ״ג, נשען על הזוהר וכותב שהישיבה בסוכה היא מצווה "שבכחנו להושיב האושפיזין בסוכה לכן אומרים תיבו אושפיזין", כלומר: שבו, אורחים.

ומי הם השבעה? ליקוטי הלכות מונה אותם אחד אחד, שבעת הרועים: אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, יוסף ודוד, "השבעה אושפיזין שהם השבעה רועים שנכנסין בסכה" (ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות בציעת הפת, הלכה ד׳).

והאורח מבשר ודם

ויש כאן שכבה שנייה. המקורות שראינו מדברים באורחים שמלמעלה, אבל דין השמחה של החג עצמו מפנה אותנו דווקא לאורח מבשר ודם. הרמב״ם כותב על שמחת ימים טובים משפט שקשה לשכוח:

וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו.

(רמב״ם, הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳ הלכה י״ח)

אולי לא במקרה דווקא בסוכה, שהיא דירת ארעי ופתוחה יותר מהבית, נעשה עניין האורחים כל כך מרכזי.

✨ נקודות לחברותא

• הזוהר לא מסתפק בהזמנה עצמה, אלא מחבר אותה לאחריות כלפי האורחים. מה זה אומר על ההבדל בין הזמנה מנומסת לבין הזמנה שמתכוונים אליה?
• שבעה אורחים מלמעלה, ולצידם אורח מבשר ודם. איזה מהשניים קל יותר לארח, ולמה דווקא הוא?