עד כמה צריך לכבד הורים, ומה זה כולל בפועל?

זו אחת השאלות שנשמעות פשוטות עד שמנסים לענות עליהן. כולנו יודעים שיש מצווה לכבד הורים, אבל מה בדיוק היא דורשת? כסף? זמן? ציות? המקורות דווקא מפרקים את זה לרכיבים מדויקים, ומגיעים למקום שאולי יפתיע: המדד המרכזי הוא פחות כמה עושים בשביל ההורה, ויותר איך.

שני ציוויים, לא אחד

בתורה הדבר נאמר בשתי לשונות שונות. בעשרת הדיברות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות, פרק כ׳). ובפרשת קדושים: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא, פרק י״ט, פסוק ג׳).

הבדל שקל לפספס: פעם אחת כתוב "כבד", ופעם אחת "תיראו". וגם הסדר מתהפך, פעם האב קודם ופעם האם. הטור, ספר ההלכה של רבי יעקב בן הרא״ש שעליו נבנה שולחן ערוך, שם לב לשני הדברים: "ובכיבוד הקדים אב לאם... ובמורא הקדים אם לאב... ללמד ששניהם שוים, בין לכיבוד בין למורא" (טור, יורה דעה, סימן ר״מ). החילופין, אם כן, אינם מלמדים על עדיפות, אלא דווקא על שוויון.

הטור מביא גם רעיון שחוזר בכמה מקורות, ומסביר למה המצווה הזאת נחשבת כבדה כל כך: "ואמרו חכמים שלושה שותפין יש באדם: הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו" (טור, יורה דעה, סימן ר״מ). קיצור שולחן ערוך, ספר ההלכה התמציתי של רבי שלמה גנצפריד, מפרט מה חלקו של כל שותף, ומוסיף: "בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכיבדוני" (קיצור שולחן ערוך, סימן קמ״ג, סעיף א׳).

וספר החינוך, שמונה ומסביר את מצוות התורה, מוסיף את הזווית האנושית הפשוטה: "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה" (ספר החינוך, מצווה ל״ג).

אז מה זה מורא ומה זה כיבוד

ברייתא, מסורת מדברי חכמי המשנה שלא נכנסה למשנה עצמה, מפרידה בין השניים בצורה חדה:

תנו רבנן: איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא, לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר דבריו ולא מכריעו. כיבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא

(רי״ף, קידושין, פרק א׳, על פי קידושין ל״א ע״ב)

נפרק את זה. מורא הוא רשימה של דברים שלא עושים, וכולם מתחום ההתנהגות ולא מתחום הכסף: לא תופסים את המקום הקבוע שלו, לא סותרים את דבריו, ולא מכריעים במחלוקת בינו לבין מי שחולק עליו. ערוך השולחן, ספרו ההלכתי המקיף של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, מתרגם את זה לחיים: "בישיבה בביתו אפילו איש פשוט, דרך הבעל הבית להסב בראש השולחן, ואסור להבן לישב שמה" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן ר״מ, סעיף ט׳).

כיבוד, לעומת זאת, הוא רשימה של דברים שעושים: מאכיל, משקה, מלביש, מכניס ומוציא (מלווה אותו בכניסה וביציאה). כולם מעשים מוחשיים ויומיומיים, ולא הצהרת כוונות בלב. אבל שימו לב מה בדיוק הברייתא עונה כאן: מה נכלל בכיבוד, ולא איך מקיימים אותו. דווקא שאלת האיך, כפי שנראה בהמשך, היא שנושאת את עיקר המשקל.

על חשבון מי

אם כיבוד הוא להאכיל ולהלביש, עולה מיד שאלה מעשית: מי משלם? הגמרא מתלבטת בזה במפורש, "משל מי? רב יהודה אמר משל בן, רב הושעיא אמר משל אב" (רי״ף, קידושין, פרק א׳, על פי קידושין ל״ב ע״א). בהמשך הסוגיה שם מובא שהורו חכמים "כמאן דאמר משל אב", וכך נפסק גם בשולחן ערוך:

זה שמאכילו ומשקהו, משל אב ואם, אם יש לו. ואם אין לאב, ויש לבן, כופין אותו, וזן אביו כפי מה שהוא יכול

(שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר״מ, סעיף ה׳)

על שיעור החיוב במקרה השני, שבו אין לאב ממון ולבן יש, מביא הרמ״א, בהגהתו הנדפסת בתוך שולחן ערוך על אותו סעיף, דעה נוספת: הבן "אינו חייב ליתן לו, רק מה שמחוייב ליתן לצדקה" (רמ״א, יורה דעה, סימן ר״מ, סעיף ה׳), כלומר בשיעור שהוא ממילא חייב בו בצדקה. אבל הרמ״א עצמו מסייג מיד: "ומכל מקום אם ידו משגת, תבוא מארה למי שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו" (רמ״א, יורה דעה, סימן ר״מ, סעיף ה׳). מי שיש בידו לתת משלו, אל לו לפרנס את אביו מכספי הצדקה שלו.

שימו לב מה עושה ההכרעה הזאת, שההוצאה היא משל אב. אילו המצווה הייתה "לממן את ההורים", היא הייתה תלויה בעושר. אבל כשיש לאב ממון, ההוצאה היא מכספו, ומה שמוטל על הבן או הבת הוא הטורח עצמו. ערוך השולחן מנסח את זה ישירות: "המעות מהוצאת אביו הוא משל אביו, ורק עליו מוטל הטורח" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן ר״מ, סעיף י״ח). וגם כשאין לבן ממון, כותב הטור, "חייב לכבדו בגופו" (טור, יורה דעה, סימן ר״מ).

פסיוני או ריחיים

וכאן מגיעה האמירה שהופכת את כל הדיון. שנה אותה אבימי, בנו של רבי אבהו, והרא״ש, רבנו אשר בן יחיאל, מגדולי הראשונים, מביא אותה בפסקיו:

יש מאכיל את אביו פסיוני וטורדו מן העולם, יש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא

(רא״ש, פסקי הרא״ש, קידושין, פרק א׳, סימן מ״ט)

"פסיוני" הוא עוף מעדנים. "מטחינו בריחים" פירושו להעסיק את האב בעבודת כפיים קשה. והמשפט אומר: אפשר להאכיל הורה במיטב המזון ולפגוע בו, ואפשר לשלוח אותו לעבודה מפרכת ולזכות אותו.

איך זה ייתכן? רש״י, גדול פרשני התלמוד, מסביר את שני הצדדים. על המקרה השני הוא כותב שהבן "מכבדו בדברו דברים טובים ונחומים, והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה, מראה לו צורך השעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו" (רש״י על קידושין ל״א ע״ב). ועל המקרה הראשון הוא מביא סיפור מן התלמוד הירושלמי: "מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני, פעם אחת אמר לו אביו: מאין לך כל אלה? אמר לו: סבא, מה איכפת לך, טחון ואכול" (רש״י על קידושין ל״א ע״ב). "טחון ואכול" כאן אינו קשור לריחיים, ורש״י מסביר מיד: "כלומר לעוס ואכול, הראהו שקשה לו" (רש״י על קידושין ל״א ע״ב). בתרגום חופשי: לעס ואל תשאל. ובמילים האלה הבן מראה לאביו שהסעודה הזאת קשה עליו. האוכל היה משובח, הנימה הייתה מזלזלת.

הטור קובע את זה לא כסיפור אלא כהלכה: "ויתננו לו בסבר פנים יפות, ואל יראה לו פנים זועפות, שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות, נענש עליו" (טור, יורה דעה, סימן ר״מ).

ויש גם גבולות, ולשני הכיוונים

המקורות מציבים גבול מפורש אחד. שולחן ערוך כותב: "אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצוַת עשה בין מצוַת לא תעשה, ואפילו מצווה של דבריהם, לא ישמע לו" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר״מ, סעיף ט״ו). הרמב״ם, מגדולי הפוסקים והוגי הדעות, מנמק את זה מן הפסוק עצמו: "שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבין בכבודי" (רמב״ם, הלכות ממרים, פרק ו׳, הלכה י״ב). באותו פסוק שמצווה על מורא הורים נאמר גם "ואת שבתותי תשמורו", והציווי מופנה לכולם: גם ההורה וגם הבן או הבת חייבים בכבוד הקב״ה, ולכן ציווי ההורה אינו גובר עליו.

וגבול שני, בכיוון ההפוך, מופנה אל ההורה, ושולחן ערוך כותב: "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עימהם, שלא יביאם לידי מכשול. אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר״מ, סעיף י״ט).

מה בעצם נמדד כאן

ולסיום, סיפור. רבי טרפון היה משמש את אמו הזקנה, וכל פעם שרצתה לעלות למיטתה היה כופף את גופו והיא עולה עליו. הוא סיפר על כך בבית המדרש, וקיבל תשובה מפתיעה: "עדיין לא הגעת לחצי כיבוד. כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה?" (קידושין ל״א ע״ב).

המאמץ הגופני אכן מרשים, אבל המבחן שחכמי בית המדרש מצביעים עליו הוא רגע אחר לגמרי: כשההורה עושה משהו מקומם, והבן או הבת אינם מביישים אותו.

✨ נקודות לחברותא

• הגמרא מפרידה בין מורא, שהוא רשימה של דברים שלא עושים, לבין כיבוד, שהוא רשימה של דברים שעושים. למה היה צורך בשתי מצוות נפרדות, ולא באחת?
• ההכרעה היא שהוצאות הכיבוד הן משל האב, כשיש לו, ולא משל הבן. מה זה אומר על מה שבאמת נדרש מאיתנו, וכיצד זה משנה את מה שאנחנו מודדים?
• "יש מאכיל את אביו פסיוני וטורדו מן העולם" (רא״ש, פסקי הרא״ש, קידושין, פרק א׳, סימן מ״ט). מתי קרה לנו שעשינו בדיוק את הדבר הנכון, בנימה הלא נכונה?