מה זה הושענא רבה, ולמה חובטים ערבות?

היום השביעי של סוכות מרגיש אחרת. אותו חג, אותה סוכה, ופתאום מקיפים בבית הכנסת שבע פעמים, מרבים בתחנונים, ובסוף חובטים אגודת ערבות בקרקע. מי שנקלע לזה בלי לדעת מראש נשאר עם סימן שאלה, ובצדק.

הסיפור מתחיל במקדש

המשנה במסכת סוכה מתארת מה נעשה שם בכל יום מימי החג: יורדים למקום ששמו מוצא, למטה מירושלים, מלקטים משם ענפי ערבה ארוכים, וזוקפים אותן בצדי המזבח כשראשיהם כפופים מעליו. ואז:

בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים: אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָא.

(משנה, סוכה פרק ד׳ משנה ה׳)

ואותה משנה ממשיכה, אחרי שהיא מביאה גם את נוסחו של רבי יהודה: "וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים". "אותו היום" הוא היום השביעי, כ״א בתשרי. השם "הושענא" קשור לנוסח התפילה "הושיעה נא", ו"רבה", גדולה או מרובה. השם התקבע ליום השביעי של סוכות. ובמשנה שאחריה רבי יוחנן בן ברוקה מוסיף שהיו מביאים חריות של דקל, ענפי דקל, וחובטים אותן בקרקע בצדי המזבח, "וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא יוֹם חִבּוּט חֲרָיוֹת".

תקנת נביאים, או מנהג נביאים?

מחוץ למקדש, מה שנשאר במנהג הוא הערבה, לא חריות הדקל, ובמעמדה נחלקו. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חלוקים, "חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה מנהג נביאים" (סוכה מ״ד ע״א): האם מדובר ביסוד שתיקנו הנביאים, או במנהג שנהגו בו הנביאים. ההבדל מעשי. בהמשך הסוגיה מסופר על אייבו שראה את רבי אלעזר ברבי צדוק נוטל ערבה, "שקיל חביט חביט ולא בריך", חבט ולא בירך, כי סבר שזה מנהג, ועל מנהג לא מברכים. וכך למעשה: שולחן ערוך כותב שנוטלים ערבה ביום זה, "ואין מברכין עליה" (אורח חיים סימן תרס״ד סעיף ב׳). ומה טעם החבטה עצמה? הגמרא עצמה אינה נותנת טעם ברור לחבטה. הטעמים שנאמרו בה מגיעים ממקורות מאוחרים יותר. בשם תשובת הגאונים מובא, על פי מדרש לקח טוב, שהערבה דומה לפה: עד היום הזה ריבוי המצוות של החג מבטל כל קטרוג, ומכאן ואילך "אנו רומזים בחביטת הערבה בקרקע, שכל פה שיקום עלינו לקטרג לא יוכל לנו, ויפול ארצה". ובשם האר״י בשער הכוונות מובא שחובטים חמש חבטות כנגד חמש גבורות, "והחבטות באות להחליש כח הגבורות שיתמתקו ויתבשמו".

למה זה מרגיש כמו יום כיפור

המשנה בראש השנה אומרת "וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם" (פרק א׳ משנה ב׳), וזה אחד המקורות לאופי המיוחד של הימים האלה. שולחן ערוך כותב שמרבים במזמורים כמו ביום טוב, ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים, "לפי שבחג נידונים על המים", ומרבים תחנונים על המים (אורח חיים סימן תרס״ד סעיף א׳). הט״ז מוסיף שם: "וכל חיי האדם תלוים במים והכל הולך אחר החתום". מכאן נכנסים כבר לעולם של מנהגים שונים, והלשון עצמה מסגירה את זה. הרמ״א כותב ש"המדקדקים" טובלים לפני עלות השחר כמו בערב יום כיפור, ו"יש נוהגים" ללבוש קיטל. גם בחביטה: שולחן ערוך כותב "וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלש", והרמ״א מביא שיש אומרים שצריך גם לנענע, "ונהגו לעשות שתיהן" (שם סעיף ד׳).

✨ נקודות לחברותא

• מחלוקת שלמה תלויה בשאלה אם הנביאים תיקנו, או רק נהגו. מה ההבדל בפועל בין דבר שקבעו לנו לבין דבר שהתרגלנו אליו?
• יום שהוא עדיין חג, ובכל זאת לובש סימנים של יום דין. איך שני הדברים האלה חיים יחד באותו יום?