למה מקדשים על היין בשבת?

רגע אחד בערב שבת שכולנו מכירים: כולם עומדים סביב השולחן, מישהו מרים כוס, ומתחילים. זה נראה מובן מאליו עד שעוצרים לשאול למה. למה כוס? למה דווקא יין? ובעצם, אם השבת נכנסת מעצמה עם השקיעה, למה צריך לומר משהו בכלל?

קודם כול, המצווה היא לדבר

הכול מתחיל בפסוק אחד בעשרת הדיברות: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות, פרק כ׳). הרמב״ם, מגדולי הפוסקים והוגי הדעות, מפרש את "לקדשו" לא כפעולה פיזית אלא כאמירה:

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר: זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו. בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה

(רמב״ם, הלכות שבת, פרק כ״ט, הלכה א׳)

"בדברים" זו נקודת המפתח. ערוך השולחן, ספרו ההלכתי המקיף של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, מדגיש את הדיוק הזה בלשון הרמב״ם: "הרי כתב מפורש דמן התורה יוצא בדברים בלבד" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רע״א, סעיף א׳). לפי הכיוון הזה, היין אינו המצווה עצמה, אלא הדבר שעליו אומרים אותה.

אז מאיפה הגיע היין

היין נלמד מאותו פסוק בדיוק, בדרשה של חכמים שנשנתה בברייתא, מסורת מדברי חכמי המשנה שלא נכנסה למשנה עצמה. הרא״ש, רבנו אשר בן יחיאל, מגדולי הראשונים, מביא אותה בפסקיו:

זכור את יום השבת לקדשו, זוכרהו על היין. רמז לדבר, שהרי מצינו זכירה על היין, דכתיב: זכרו כיין לבנון, נזכירה דודיך מיין

(רא״ש, פסקי הרא״ש, פסחים, פרק י׳, סימן ט״ו, על פי פסחים ק״ו ע״א)

הדרשה נשענת על שני פסוקים אחרים שבהם לשון "זכירה" מופיעה לצד יין. הטור, ספר ההלכה של רבי יעקב בן הרא״ש שעליו נבנה שולחן ערוך, מביא את הברייתא הזאת כטעם למה מתחילים בקידוש ובסעודה מיד עם ההגעה הביתה: "וכשיבוא לביתו ימהר לאכול מיד, דתניא זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו" (טור, אורח חיים, סימן רע״א).

למה דווקא יין

ספר החינוך, שמונה ומסביר את מצוות התורה, אינו שואל את השאלה במפורש, אבל בהסבר שלו על שורש המצווה יש תשובה, והיא נוגעת בפסיכולוגיה פשוטה של בני אדם: "משרשי מצוה זו: כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכור גדולת היום... ועל כן נתחיבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה שהוא סועד ומשמח" (ספר החינוך, מצווה ל״א).

היין נבחר, אם כן, משום שהוא מרומם. הוא לא סתם משקה, הוא מה ששמים על השולחן כשקורה משהו. ספר החינוך גם מגדיר מה המילים אמורות לעשות: "זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכר קדושה וגדולה" (ספר החינוך, מצווה ל״א).

שאלה שנשארה פתוחה

וכאן יש ספק עתיק שלא הוכרע, והוא נוגע לקידוש של ליל שבת: האם הקידוש על היין בכניסת השבת הוא מן התורה, או תקנה של חכמים שנסמכה על הפסוק? (קידוש של שבת בבוקר אינו חלק מהספק הזה: ערוך השולחן כותב עליו במפורש שהוא מדרבנן, ועל כך בהמשך.) בעלי התוספות, מפרשי התלמוד בצרפת ובאשכנז, מעלים את שתי האפשרויות באותה נשימה: "ונראה דקידוש על היין אסמכתא היא... ועוד מצינו למימר דקידוש על היין דבר תורה" (תוספות על פסחים ק״ו ע״א). "אסמכתא" פירושה שהפסוק משמש סימוכין לתקנת חכמים, ולא מקור מחייב מן התורה.

ערוך השולחן מביא את הספק: "ונסתפקו רבותינו בעלי התוספות אם קידוש על היין דבר תורה או מדרבנן" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רע״א, סעיף א׳), ומביא גם את הצד השני: "מדברי רש״י בברכות... משמע להדיא שהוא מן התורה" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רע״א, סעיף ב׳). ובהמשך הוא עצמו מביא ראיות שגם מן התורה לא די במילים בלבד: "אלא וודאי דגם מן התורה אינו יוצא בדברים בעלמא" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רע״א, סעיף ג׳). ערוך השולחן נוטה אפוא לדעה שגם מן התורה צריך לקדש על דבר מסוים, אבל בתחילת הסימן הוא עצמו מביא שגדולי האחרונים פסקו שהקידוש על הכוס הוא מתקנת חכמים: "פסיקא להו לגדולי האחרונים דזהו מדרבנן" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רע״א, סעיף א׳). שתי הדעות עומדות זו מול זו במקורות, ואנחנו לא מכריעים ביניהן.

וקידוש הבוקר, למה הוא כל כך קצר

בקידוש של שבת בבוקר יש הבדל בולט: עיקר הקידוש הוא ברכה אחת. כך מנסח זאת הרמב״ם: "וזה הוא הנקרא קידושא רבה, מברך בורא פרי הגפן בלבד ושותה" (רמב״ם, הלכות שבת, פרק כ״ט, הלכה י׳). בסידורים נהוג להקדים לברכה פסוקים, ומשנה ברורה, פירושו של החפץ חיים על שולחן ערוך, מתארת זאת כמנהג: "יש נוהגין לפתוח מתחלה פסוק ושמרו בני ישראל וגו׳ או זכור את יום השבת עד ויקדשהו" (משנה ברורה, אורח חיים, סימן רפ״ט, ס״ק ב׳). מכאן שהפסוקים הם פתיחה נהוגה, והברכה היא הקידוש עצמו. ערוך השולחן מסביר: "וגם ביום צריך לקדש על כוס יין קודם הסעודה מדרבנן... וטעמו של קידוש זה הוא מפני כבוד היום והסעודה" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רפ״ט, סעיף ג׳).

והוא מביא לזה ראיה מן השאילתות: "אתאי כסא דחמרא וברוכי ומשתי משום כבוד שבת, לחלק בין מדת שבת למדת חול" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רפ״ט, סעיף ג׳). בתרגום חופשי: מביאים כוס יין, מברכים ושותים, משום כבוד שבת, כדי לחלק בין המידה של שבת למידה של חול. היין הוא סימן ההיכר שאומר שהיום הזה אחר.

ולמה קוראים לקידוש הקצר ביותר דווקא "קידושא רבה", הקידוש הגדול? "בגמרא שם קראו לה קידושא רבה על דרך סגי נהור" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רפ״ט, סעיף ג׳). "סגי נהור" הוא כינוי מכובד לעיוור, שפירושו המילולי "מרובה אור", וזו לשון הפוכה בכוונה. ערוך השולחן מוסיף שם טעם נוסף: "ועוד מפני שברכה זו יש בכל הקידושים".

וכשאין יין

מה עושים כשאין יין? שולחן ערוך מביא כאן כמה דעות, ומסיים בדעת הרא״ש, שעליה הוא כותב "ודברי טעם הם":

במקום שאין יין מצוי, יש אומרים שמקדשין על שכר ושאר משקין חוץ מן המים, ויש אומרים שאין מקדשין. ולהרא״ש, בלילה לא יקדש על השכר אלא על הפת, ובבוקר יותר טוב לקדש על השכר, שיברך עליו שהכל קודם ברכת המוציא, שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי. ודברי טעם הם

(שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ער״ב, סעיף ט׳)

בקצרה: לדעת הרא״ש, בלילה לא מקדשים על השכר אלא על הפת, ואילו בבוקר עדיף דווקא השכר, מפני שברכת "שהכל" על המשקה נאמרת לפני ברכת "המוציא", וכך ניכר שינוי מסעודת חול. אילו היה מקדש בבוקר על הפת, לא היה ניכר שום שינוי, שהרי ממילא מברכים "המוציא". הרמ״א מוסיף בהגהתו: "וכן המנהג פשוט כדברי הרא״ש" (רמ״א, אורח חיים, סימן ער״ב, סעיף ט׳).

"שכר" בלשון המקורות אינו משקה אחד, אלא כינוי לכמה משקאות שאינם יין. השניים שחוזרים בפוסקים הם שכר שעורים, מעין הבירה של ימינו, ושכר תמרים. המושג שנדון סביבו בפוסקים הוא "חמר מדינה", המשקה החשוב שרגילים לשתות במקום שאין בו יין. ערוך השולחן מביא לזה סימן בשם הטור: "הטור כתב דמתי מיקרו שארי משקין חמר מדינה, כשאין יין גדל סביבות העיר מהלך יום" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן ער״ב, סעיף י״ד), והוא עצמו מראה שם עד כמה הדבר משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. לשאלה מעשית, מה נחשב חמר מדינה היום, כדאי לשאול את רב הקהילה.

מעניין שבתוך ההסבר על שורש המצווה מזכיר ספר החינוך, בשם הגמרא, גם צד אחר, לא מחסור ביין אלא העדפה: "שאם הפת חביב על האדם יותר, שיקדש על הפת, כי אז מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב" (ספר החינוך, מצווה ל״א). גם כאן, אפוא, העיקרון שביסוד המצווה אינו היין כשלעצמו, אלא הדבר שמרומם את האדם.

מה נשאר מזה

שבת נכנסת בלי שנעשה דבר. השמש שוקעת, והיום קדוש. הקידוש אינו יוצר את השבת, הוא אומר אותה בקול.

ואולי זה בדיוק החידוש. המסורת לא הסתפקה בכך שהיום יהיה קדוש מעצמו, אלא ביקשה שמישהו יעמוד, ירים כוס, ויאמר את זה במילים, בפני כל היושבים סביב השולחן. יש הבדל בין יום שקורה לבין יום שמכריזים עליו.

✨ נקודות לחברותא

• לפי הרמב״ם, מן התורה יוצאים ידי חובה "בדברים" בלבד, והיין הוא מה שנוסף לזה. למה היה חשוב לעגן את האמירה דווקא בחפץ, ולא להשאיר אותה כמילים?
• ספר החינוך מסביר שהיין נבחר "לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה" (ספר החינוך, מצווה ל״א). מה זה אומר על היחס בין מצוות לבין הגוף והרגש שלנו?
• ערוך השולחן מסביר שהשם "קידושא רבה" ניתן לקידוש הבוקר "על דרך סגי נהור", כלומר בלשון הפוכה. למה לבחור כינוי מתהפך דווקא כאן, ולא לתת לקידוש הקצר שם צנוע ופשוט?