למה מתפללים שלוש פעמים ביום?

שחרית, מנחה, ערבית. שלוש פעמים ביום, כל יום, וזה כל כך מובן מאליו שכמעט לא עוצרים לשאול מאיפה הגיע המספר הזה. מסתבר שבגמרא יש על זה שתי תשובות, והן מציירות שתי תמונות שונות לגמרי של מה זו בכלל תפילה.

שתי דעות בגמרא

במסכת ברכות מונחות שתי עמדות זו מול זו: "תפלות אבות תקנום", ומולה "תפלות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כ״ו ע״ב). הראשונה היא דעתו של רבי יוסי ברבי חנינא, והשנייה של רבי יהושע בן לוי. לכל אחת מהן הגמרא מביאה ברייתא שמסייעת לה. ברייתא היא מקור מתקופת התנאים, חכמי המשנה, שלא נכנס למשנה עצמה.

לפי רבי יוסי ברבי חנינא, האבות הם שקבעו את שלוש התפילות. ערוך השולחן, ספרו ההלכתי המקיף של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, מסכם: "ועוד אמרו בגמרא (ברכות כו ב) דאברהם תיקן תפילת שחרית, ויצחק תיקן תפילת מנחה, ויעקב תפילת ערבית" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן פ״ט, סעיף י׳).

ומעניין איך הגמרא לומדת את זה: כל תפילה נלמדת מרגע אחד בחיים של אותו אב. את מנחה לומדים מיצחק, מהפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", והגמרא מוסיפה: "ואין שיחה אלא תפלה". יצחק לא ייסד מוסד, הוא יצא לשדה לקראת ערב ודיבר. מזה נולדה תפילה.

לפי רבי יהושע בן לוי, לעומת זאת, התפילות נקבעו כנגד הקרבנות שבמקדש: שחרית ומנחה כנגד קרבנות התמיד שהוקרבו בבוקר ובין הערביים, וערבית, כפי שנראה בהמשך, כנגד חלקי הקרבן שהמשיכו להישרף על המזבח בלילה. ולכן גם הזמנים שלהן הם זמני הקרבנות. כך אומרת הברייתא שמסייעת לו: "מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות" (ברכות כ״ו ע״ב).

מה כל דעה אומרת על התפילה

תראו את ההבדל. אם התפילות הן של האבות, תפילה היא בראש ובראשונה דבר אישי: אדם עומד מול הקב״ה ברגע מסוים בחייו, ומדבר. אם התפילות הן כנגד התמידים, תפילה היא דבר ציבורי ומחזורי: יש קצב קבוע לעולם, בוקר וערב, ואנחנו נכנסים לתוכו.

והגמרא עצמה מציעה שם גשר. היא משיבה בשמו של רבי יוסי ברבי חנינא ששתי התמונות חיות יחד: "תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות" (ברכות כ״ו ע״ב), כלומר האבות התחילו, וחכמים סמכו את הזמנים על הקרבנות. הרגש האישי קיבל מסגרת. וזו בעצם תפילה: משהו שמתחיל מהלב, ומקבל שעה קבועה כדי שלא ייעלם.

והזמנים, וערבית שקצת שונה

הברייתא שמסייעת לרבי יהושע בן לוי תולה כל תפילה בזמן הקרבן שכנגדה, ומזמני הקרבנות נגזרו זמני התפילה. כבר באותה ברייתא רבי יהודה חולק על חלק מהזמנים, ובפוסקים נאמרו בזה דעות נוספות. ודווקא בערבית מתגלה כאן משהו מעניין. הברייתא שואלת למה לתפילת הערב אין זמן קבוע, ומשיבה: "מפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע, שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה" (ברכות כ״ו ע״ב). חלקי הקרבן שנשארו מן היום המשיכו להישרף על המזבח לאורך כל הלילה, ולכן גם התפילה שכנגדם פרושה על כל הלילה.

אבל כדאי לדעת שהגמרא בהמשך קוראת את המילים "אין לה קבע" אחרת. היא שואלת: "מאי אין לה קבע? אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא, ליתני תפלת הערב כל הלילה". אם הכוונה הייתה רק שאפשר להתפלל כל הלילה, היו אומרים זאת במפורש. ומסקנתה: "אלא מאי אין לה קבע? כמאן דאמר תפלת ערבית רשות" (ברכות כ״ז ע״ב). לפי זה, "אין לה קבע" פירושו שערבית אינה חובה קבועה כמו שחרית ומנחה. הריטב״א, מגדולי מפרשי התלמוד בספרד, כותב שאין לתפוס את התירוץ הזה כעיקר, שהרי מהברייתא עולה שזמנה כל הלילה. התירוץ של הגמרא נשען על מחלוקת מוכרת: רבן גמליאל אמר שתפילת ערבית "חובה", ורבי יהושע אמר "רשות" (שם). והטור, ספר ההלכה של רבי יעקב בן הרא״ש שעליו נבנה שולחן ערוך, מסכם את מה שיצא מזה בפועל:

וכשיגיע הלילה, יתפלל תפלת ערבית. ואינה חובה, שלא נתקנה אלא כנגד איברים ופדרים של תמיד של בין הערביים שלא נתעכלו ביום שקרבין והולכין כל הלילה, ומ״מ מצוה איכא ואין לבטלה. ורב אלפס כתב דהאידנא קבעוה חובה ואין לבטלה כלל.

(טור, אורח חיים, סימן רל״ה)

"ומ״מ" הוא "ומכל מקום", "רב אלפס" הוא הרי״ף, ו"האידנא" זה "בזמן הזה". במילים אחרות: מצד המקור ערבית פחות מחייבת משתי האחרות, ולפי מה שהטור מביא בשם הרי״ף, בזמן הזה כבר קבעוה חובה.

מה לוקחים מזה

הגמרא במסכת תענית מביאה ברייתא שדורשת מהפסוק "לאהבה את ה׳ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם": "איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפלה" (תענית ב׳ ע״א). שלוש הפעמים ביום הן בדיוק החיבור הזה. הן באות מרגעים אישיים בחייהם של שלושת האבות, והן נשענות על שעון קבוע של בית המקדש. אחת בלי השנייה הייתה נשארת חלקית.

✨ נקודות לחברותא

• אבות מול תמידין, ספונטני מול קבוע. איזו מהתמונות מתארת טוב יותר את מה שאתם מרגישים כשאתם מתפללים?
• יצחק "יצא לשוח בשדה", ומזה נולדה תפילת מנחה בשעה קבועה. מה תפילה מפסידה כשהיא נכנסת ללוח זמנים, ומה היא מרוויחה מזה?