מה זה יצר הרע, ואיך מתמודדים איתו?

"יצר הרע" הוא אחד הביטויים שכולם מכירים ומעטים עוצרים להגדיר. בשפה של היום הוא נשמע כמו דמות קטנה שיושבת על הכתף ולוחשת. במקורות התמונה אחרת, ומעניינת יותר, והיא מתחילה בכך שהיצר אינו נחשב שם תקלה בבריאה, אלא חלק ממנה.

הפסוק, והשם

הביטוי נשען על פסוק בפרשת נח, מיד אחרי המבול: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית, פרק ח׳, פסוק כ״א). "יצר" כאן הוא הנטייה, מה שהלב נמשך אליו.

והגמרא שמה לב לדבר חריף בפסוק הזה: "קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (קידושין ל׳ ע״ב). מי שברא אותו הוא זה שקרא לו רע. ילקוט שמעוני, אוסף גדול של מדרשי חז״ל על התנ״ך, מנסח את התהייה הזאת בדימוי: "עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה" (ילקוט שמעוני, בראשית, רמז ס״א). בתרגום חופשי: מסכן הבצק שהאופה עצמו מעיד עליו שיצא לא טוב.

אבל אי אפשר פשוט למחוק אותו

וכאן מגיע סיפור שמסביר את כל הגישה. הגמרא מספרת שאנשי כנסת הגדולה, בדור שיבת ציון, ביקשו להיפטר מן היצר. תחילה נמסר בידם יצר עבודה זרה, והם כלאו אותו. ואז ביקשו גם את היצר השני, מה שהגמרא קוראת יצר העבירה. רש״י, גדול פרשני התלמוד, מפרש שהכוונה ליצר העריות, הכוח שמושך איש ואישה זה לזה. וכך ממשיכה הגמרא:

בעו רחמי, אימסר בידייהו. חבשוהו תלתא יומי, איבעו ביעתא בת יומא לחולה ולא אשכחו

(סנהדרין ס״ד ע״א)

בתרגום: ביקשו רחמים, ונמסר בידם. כלאו אותו שלושה ימים, ואז חיפשו ביצה בת יומה עבור חולה, ולא מצאו. רש״י מסביר למה: "ומתוך כך פסק חמום הזכרים מלהוליד והנקבות מלילד" (רש״י על סנהדרין ס״ד ע״א). אותו כוח שנכלא הוא גם הכוח שמביא להולדה, ובלעדיו גם התרנגולות הפסיקו להטיל. העולם פשוט עצר.

מה עשו? "היכי נעביד? ניבעי פלגא, פלגא מרקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה" (סנהדרין ס״ד ע״א), ובתרגום: כיצד נעשה? נבקש חצי, אבל חצי אין נותנים מן השמיים. אז סימאו את עיניו, אבל לא ביטלו אותו. הגמרא אף מפרטת מה הועיל הדבר: "אהני ביה דלא איגרי איניש בקרובתיה" (סנהדרין ס״ד ע״א): מאז אין אדם נמשך לקרובות משפחתו. רש״י מדגיש שזו תקנה חלקית: "אהני ביה הך תקנתא פורתא" (רש״י על סנהדרין ס״ד ע״א), הועילה מעט. היצר נחלש בנקודה מסוימת, ולא נעקר.

הסיפור הזה, על פי פשוטו, אומר משהו חד: העולם לא נבנה כדי לעבוד בלי הכוח הזה.

תבלין, לא כריתה

הביטוי המפורסם ביותר בנושא הוא זה:

בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו

(קידושין ל׳ ע״ב)

שימו לב לדימוי שנבחר. תבלין אינו דבר שמופעל נגד המאכל, אלא דבר שמצטרף אליו. צדקת הצדיק, ספרו של רבי צדוק הכהן מלובלין, עומדת בדיוק על זה: "ותבלין הוא למתק המאכל, היינו: להפך הרע לטוב מאוד" (צדקת הצדיק, אות צ״ז). תבלין אינו מסלק את המאכל, הוא הופך אותו לראוי.

ערוך השולחן, ספרו ההלכתי המקיף של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, מביא את הדברים בלשון חזקה: "ואין שום תרופה לשבירת היצר הרע לבד התורה" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמ״ו, סעיף ה׳), והוא נסמך שם על אותו מאמר עצמו.

ובאותה סוגיה יש גם עצה פשוטה מאוד: "תנא דבי רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש" (קידושין ל׳ ע״ב). "מנוול" הוא כינוי גנאי ליצר, והעצה איננה להתווכח אתו, אלא להביא אותו למקום שבו כוחו נשבר, כפי שממשיכה הברייתא: "אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ" (קידושין ל׳ ע״ב).

הכוח שבפנים

ואם היצר לא נועד להימחק, מה כן? הגמרא באותו מקום אומרת: "ואם אתה רוצה, אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו" (קידושין ל׳ ע״ב), על פי הפסוק שנאמר לקין. "מושל בו", לא "מבטל אותו".

צדקת הצדיק מרחיבה את זה לעיקרון כללי:

כל הכוחות הנטועות בכל נפש מישראל, אין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות הפכו, כי אין לך שום מדה וכח שאין בה צד טוב גם כן, רק צריך שישתמש בה כפי רצון ה׳ יתברך

(צדקת הצדיק, אות מ״ז)

הוא מביא שם את דברי המדרש "טוב מאוד, זה יצר הרע" (צדקת הצדיק, אות מ״ז, בשם בראשית רבה). כלומר אותה תכונה עצמה יכולה להיות הרסנית או יוצרת, תלוי לאן היא מופנית. במקום אחר הוא מדגים את זה על התאווה, שהיא לדבריו שורש היצר, ושיכולה להפוך ל"חמידו דאורייתא", חשק ללימוד (צדקת הצדיק, אות רי״ח).

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, מנסח את המהלך הזה בשורה אחת בספרו אורות התורה:

והיצר הרע בעצמו הולך ומתעלה, מתקדש ונהפך לטובה, וקטיגור עצמו נעשה סניגור, ובדבר שלוקין בו מתרפאין

(אורות התורה, פרק י״א, פסקה ח׳)

"קטיגור" הוא התובע במשפט, "סניגור" הוא הסנגור. אותו כוח שהיה מאשים, הופך למליץ יושר. ומעניין שהוא כותב שם דבר מפורש: "התורה דוקא היא היא תבלין ליצר הרע. ולא שום השגה בעולם, ולא שום הרגשות עליונות" (אורות התורה, פרק י״א, פסקה ח׳).

וכל הגדול מחבירו

ולסיום, משפט שנשמע כמו מחמאה ובעצם הוא נחמה. הגמרא מספרת שאביי שמע גבר ואישה קובעים לצאת יחד לדרך, ואמר: אלך ואפריד ביניהם, שלא ייכשלו. הוא הלך אחריהם שלוש פרסאות דרך ביצה, ובסוף, כשנפרדו, שמע אותם אומרים זה לזה שהדרך ארוכה והחברה הייתה נעימה. לא קרה דבר. ואז אמר אביי על עצמו: "אי מאן דסני לי הוה, לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה" (סוכה נ״ב ע״א), אילו הייתי אני במקומם, לא הייתי עומד בזה. הוא הלך ונשען על בריח הדלת מצטער. בא זקן אחד ולימד אותו: "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו" (סוכה נ״ב ע״א).

ובאותו דף מופיעה תמונה על אחרית הימים: הקדוש ברוך הוא מביא את יצר הרע ושוחט אותו לעיני הצדיקים ולעיני הרשעים. "צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין" (סוכה נ״ב ע״א). והגמרא מסבירה למה שניהם בוכים: הצדיקים בוכים ושואלים איך יכלו לכבוש הר גבוה כזה, והרשעים בוכים ושואלים איך לא יכלו לכבוש אפילו חוט שערה.

צדקת הצדיק קוראת את שני המקורות האלה כיחידה אחת, ומוציאה מהם עצה מעשית: "מי שיש לו תשוקה גדולה לתאות הגוף, אל יתעצב בזה לחשוב כמה פגום הוא שיש לו תשוקה כל כך, כי אדרבא, הוא כלי מוכן לתוקף אהבת ותשוקת דרישת האמת" (צדקת הצדיק, אות מ״ד).

לפי התמונה הזאת, גודל היצר אינו מדד לכישלון. הוא מדד לגודל המאבק.

✨ נקודות לחברותא

• אנשי כנסת הגדולה כלאו את יצר העריות שלושה ימים, ולא מצאו ביצה בת יומה (סנהדרין ס״ד ע״א). מה הסיפור הזה אומר על היחס בין הכוחות שאנחנו מתביישים בהם לבין הכוחות שבונים את החיים?
• למה דווקא תבלין, ולא כלי שמוציא את היצר מן העולם? מה זה משנה באופן שבו אנחנו מתייחסים לחלקים הקשים שבנו?
• "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו" (סוכה נ״ב ע״א). מתי בפעם האחרונה חשבנו שהקושי שלנו מעיד עלינו לרעה, ויכולנו לקרוא אותו אחרת?