מה אומרים כשמנחמים אבל, ומה זו בעצם שבעה?

יש רגע קטן ולא נוח שרובנו מכירים: עומדים בפתח של בית אבל, ולא יודעים מה להגיד. מעניין שהמקורות עוסקים בדיוק ברגע הזה, ומושכים לכיוון ההפוך ממה שהיינו מנחשים. הם מדברים מעט מאוד על מילים, והרבה מאוד על עצם הנוכחות.

הביקור הזה הוא מעשה, לא נימוס

ניחום אבלים אינו גינוני חברה. הוא מופיע במקורות ברשימה של מעשי חסד שאדם עושה בגופו ממש:

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים... ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור

(רמב״ם, הלכות אבל, פרק י״ד, הלכה א׳)

"גמילות חסדים שבגופו" הן חסד שאדם עושה לא בכסף אלא בעצמו, בזמן שלו וברגליים שלו. "שאין להם שיעור" פירושו שאין מספר שמסמן שיצאתם ידי חובה. הרמב״ם, מגדולי הפוסקים והוגי הדעות, ממשיך שם ומחבר את כל הרשימה לכלל אחד: "אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך" (רמב״ם, הלכות אבל, פרק י״ד, הלכה א׳).

והמקורות מוסיפים שיש כאן חיקוי של דרך עליונה. קיצור שולחן ערוך, ספר ההלכה התמציתי של רבי שלמה גנצפריד, מנסח את ייחודו של הביקור הזה: "מצוה גדולה לנחם אבלים. ומצינו בהקדוש ברוך הוא שנחם אבלים, דכתיב, ויהי אחרי מות אברהם, ויברך אלהים את יצחק בנו. והוא גמילות חסד עם החיים ועם המתים" (קיצור שולחן ערוך, סימן ר״ז, סעיף א׳).

הלב של העניין: לא מדברים ראשונים

וכאן הכלל שמשנה את כל התמונה. הגמרא לומדת אותו מספר איוב, שם ישבו שלושת רעיו לצידו והחרישו:

אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל, שנאמר "אחרי כן פתח איוב את פיהו", והדר "ויען אליפז התימני"

(מועד קטן כ״ח ע״ב)

הרעים לא פתחו את הפה. רק אחרי שאיוב עצמו דיבר, ענה לו אליפז. הכלל הזה נכנס להלכה כמעט מילה במילה. הרמב״ם כותב: "ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחלה" (רמב״ם, הלכות אבל, פרק י״ג, הלכה ג׳), ושולחן ערוך: "אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחלה" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שע״ו, סעיף א׳). וקיצור שולחן ערוך מוסיף את הצד השני של אותה רגישות: "כשרואים המנחמים שהאבל פוטר אותם, אינן רשאים לישב אצלו" (קיצור שולחן ערוך, סימן ר״ז, סעיף א׳). והאבל "פוטר" בלי מילים, בתנועת ראש. ערוך השולחן, ספרו ההלכתי המקיף של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, מביא שלפי הטור הנענוע הזה בא במקום לומר "לכו לשלום", "מפני שהאבל אסור בשאלת שלום". והוא מוסיף שבימיו הסימן הזה כבר לא היה מוכר: "ולכן צריכין המנחמים להרגיש בהאבל כשרוצה שילכו ממנו" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן שע״ו, סעיף ג׳).

ולמה המנחמים שותקים עד שהאבל פותח? ערוך השולחן מציע טעם משלו: "ויראה לי הטעם דעניין ניחום אבלים הוא להצדיק דינו של הקדוש ברוך הוא... ולנחמו מעצבונו. ולכן מחוייב האבל מקודם להצדיק דינו" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן שע״ו, סעיף א׳). לפי הטעם הזה, הצעד הראשון שייך לאבל עצמו, והמנחמים מצטרפים רק אחריו, כשהוא מוכן לכך. הרעיון הזה מופיע במקורות גם בשלב מוקדם עוד יותר, לפני הקבורה. המשנה באבות אומרת "וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו" (משנה, אבות, פרק ד׳, משנה י״ח), והכוונה לזמן שבין הפטירה לקבורה, ורש״י, גדול הפרשנים, מסביר בפשטות: "שמתוך שצרתו עומדת בפניו אינו מקבל תנחומין" (רש״י על אבות, פרק ד׳, משנה י״ח). רבנו יונה מגירונדי, מחכמי ספרד, חד יותר: "כי בשעת העצבון הנחמה מוספת עליו כעס, ובא לומר דברים לא טובים" (רבנו יונה על אבות, פרק ד׳, משנה י״ח).

אז מה כן אומרים

מעט. הרמב״ם מתאר את שורת המנחמים אחרי הקבורה, "ואומרים להן: תנוחמו מן השמים" (רמב״ם, הלכות אבל, פרק י״ג, הלכה ב׳). ובספרי ההלכה מובאת גם הלשון המוכרת לנו, "המקום ינחמך בתוך" וכו׳ (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רפ״ז, סעיף ג׳, בהקשר של ניחום אבלים בשבת), ורבים משלימים אותה היום במילים שהמקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. שימו לב לצורת הרבים: היא מחברת את האבל הפרטי לאבל גדול ומשותף, ואומרת לו בלי מילים נוספות שהוא לא לבד בזה.

מה זו שבעה

שבעה הם שבעת ימי האבלות הראשונים אחרי הקבורה. המקור לשיעור הזה הוא לימוד של חכמים מפסוק בעמוס: "מנין לאבלות שבעה? דכתיב 'והפכתי חגיכם לאבל', מה חג ז׳ אף אבלות ז׳" (טור, יורה דעה, סימן שע״ה). הטור, ספר ההלכה של רבי יעקב בן הרא״ש שעליו נבנה שולחן ערוך, מוסיף שם שהלימודים האלה הם אסמכתא, כלומר סימוכין בפסוק לתקנה של חכמים ולא דין מן התורה, ומיד מציין שיש חולקים: "אבל הגאונים כתבו שאבלות יום ראשון דאורייתא" (טור, יורה דעה, סימן שע״ה). הרמב״ם מצטרף לגאונים בנקודה הזאת, וגם הוא מסביר שהשבוע עצמו הוא תקנה עתיקה: "ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה" (רמב״ם, הלכות אבל, פרק א׳, הלכה א׳).

בפועל, שבעה הם שבוע שבו רוב השגרה נעצרת. יש חריגים, למשל עני שאין לו מה לאכול, שאחרי שלושת הימים הראשונים רשאי לעבוד בצנעה בתוך ביתו (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ש״פ, סעיף ב׳), אבל הכלל ברור. המקורות מונים את מה שהאבל פורש ממנו: "אלו דברים שהאבל אסור בהם: במלאכה, ברחיצה, וסיכה, ונעילת הסנדל, ותשמיש המטה" (טור, יורה דעה, סימן ש״פ). כמעט כל אחד מהם הוא ויתור על נוחות או על טיפוח, וביחד הם מפנים מקום לדבר אחד.

ומעניין שהמדרג של שלושה, שבעה ושלושים מופיע במקורות בתוך שיקול משני צדדים. מצד אחד: "אין מתקשין על המת יותר מדאי... אלא שלשה ימים לבכי, שבעה להספד, שלשים לתספורת ולגיהוץ" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ״ד, סעיף א׳). ומן הצד השני: "כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה" (רמב״ם, הלכות אבל, פרק י״ג, הלכה י״ב). המקורות מסרבים אפוא לשני הקצוות גם יחד, גם לאבל בלי גבול וגם למי שממשיך כרגיל כאילו לא קרה דבר.

והקריעה

הקריעה היא קריעה של הבגד שעל הגוף, ומה שיפה בה הוא התזמון. הרמב״ם כותב, בתוך דיון על מי שמחליף בגד בתוך השבעה, "שכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע" (רמב״ם, הלכות אבל, פרק ח׳, הלכה ג׳). "שעת חימום" היא השעה שהצער עדיין חם, וההלכה מגדירה אותה בזמן. ערוך השולחן כותב: "עיקר מצות קריעה הוא אחר יציאת נשמה, דאז הוי עיקר שעת חימום", ומי שלא קרע אז "קורע כל שבעה, דגם זהו שעת חימום" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן ש״מ, סעיף ג׳). הקריעה שייכת לרגע הגולמי, לא לרגע המסודר. ובאותה הלכה עצמה הרמב״ם מסייג שהכלל הזה נאמר על שאר קרובים, ואילו באבל על אב ואם הדין שונה.

הנוכחות היא הנחמה

יש מדרש שמצייר את זה יפה מכול. הרא״ש, רבנו אשר בן יחיאל, מגדולי הראשונים, מביא אותו בשם פרקי דרבי אליעזר, ולפיו בבית המקדש היו שערים נפרדים, אחד לחתנים ואחד לאבלים, ומי שנכנס בשער האבלים ושפמו מכוסה היו מזהים אותו ואומרים לו: "השוכן בבית זה ינחמך". וכשחרב הבית, "התקינו חכמים שיהיו חתנים ואבילים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו ורואין את האבל ויושבין עמו לארץ" (רא״ש, פסקי הרא״ש, מועד קטן, פרק ג׳, סימן מ״ו).

ויושבין עמו לארץ. לא מדברים איתו, יושבים איתו. הרא״ש מביא גם מה עושים כשאין מי שיבוא לנחם: "מת שאין לו מנחמין, באין עשרה בני אדם ויושבין במקומו", ומספר על רב יהודה שאסף כל יום עשרה אנשים, והלך וישב איתם במקומו של "מת שאין לו מנחמין". אחרי שבעה ימים בא אליו המת בחלום ואמר לו: "תנוח דעתך, שהנחת את דעתי" (רא״ש, פסקי הרא״ש, מועד קטן, פרק ג׳, סימן פ״ט).

אף אחד שם לא אמר משפט מוצלח. הם פשוט הגיעו.

✨ נקודות לחברותא

• המקורות מוציאים מהמנחם בדיוק את מה שהוא הכי רוצה לעשות, לדבר. למה דווקא ההימנעות מדיבור נחשבת כאן למעשה של חסד, ולא לחוסר אונים?
• המקורות מסרבים גם לאבל בלי גבול וגם להמשך החיים כאילו לא קרה דבר, ומציעים במקום זה מדרג של ימים. מה עושה מסגרת של זמן לכאב, שאין ביכולתן של מילים לעשות?
• "ויושבין עמו לארץ": האנשים בבית הכנסת יורדים למקום שבו האבל כבר נמצא, במקום למשוך אותו למקום שלהם. איפה עוד בחיים שלנו ההצטרפות שווה יותר מהעידוד?