למה אוכלים סופגניות ולביבות בחנוכה, ומה עניין מאכלי החלב?

נפתח בגילוי נאות, כי הוא חלק מהתשובה. בשאלה הזאת יש שני חלקים, ולמקורות יש הרבה מה לומר על אחד מהם וכמעט כלום על השני. על ריבוי הסעודות ועל מאכלי החלב כתובים דברים מפורשים, ובשמות. על הסופגניות והלביבות המטוגנות לא מצאנו מקור בספרים שבידינו. אז נלך לפי הסדר, ונאמר בגלוי מה מתועד ומה לא מצאנו לו מקור.

קודם כול: האם בכלל אוכלים

מפתיע, אבל זו שאלה שנחלקו בה. הטור, ספר ההלכה של רבי יעקב בן הרא״ש, מביא בשם מהר״ם מרוטנבורג, מגדולי חכמי אשכנז בימי הביניים: "והיה אומר הר״מ מרוטנבורק ז״ל שריבוי הסעודה שמרבים בהם הן סעודת הרשות, שלא קבעו אלא להלל ולהודות ולא משתה ושמחה" (טור, אורח חיים, סימן תר״ע). כלומר חנוכה לא נקבע כחג של אכילה, אלא של הלל והודאה. שולחן ערוך, ספר ההלכה המרכזי שחיבר רבי יוסף קארו, פוסק כך: "ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תר״ע, סעיף ב׳).

ולמה, בעצם? משנה ברורה, פירוש נפוץ על שולחן ערוך מאת החפץ חיים, מביאה בשם הלבוש, ספר הלכה של רבי מרדכי יפה, הסבר להבדל מפורים:

ונראה הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים כי בפורים היה הגזירה להשמיד ולהרוג את הגופות שהוא בטול משתה ושמחה ולא את הנפשות... משא״כ במעשה דאנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם

(משנה ברורה, סימן תר״ע, ס״ק ו׳)

לפי ההסבר הזה, בפורים איימו על הגוף ולכן חוגגים בגוף, ובחנוכה איימו על התורה ועל המצוות ולכן חוגגים בפה ובלב. ערוך השולחן, ספרו ההלכתי המקיף של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, מחזיק באותו חילוק, ומוסיף הערה על חומרת הגזירה: "אבל גזירות אנטיוכס היתה ביטול תורה ומצות. ואף שזה גרוע מגזירת הגוף, מכל מקום סוף סוף הם גזירות הנפש, לכך צריכין לשמח הנפש בהלל, ותודה, וזמירות" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תר״ע, סעיף ט׳).

ומולם: יש בזה קצת מצווה

הרמ״א, רבי משה איסרליש, שהוסיף על שולחן ערוך את מנהגי אשכנז, מביא דעה אחרת וטעם היסטורי:

ויש אומרים שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות, משום דבאותן הימים היה חנוכת המזבח (מהר״א מפראג). ונוהגין לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם, ואז הוי סעודת מצוה (מנהגים).

(רמ״א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תר״ע, סעיף ב׳)

שימו לב לתנאי הקטן בסוף. הסעודה נעשית סעודת מצווה לא בזכות האוכל, אלא בזכות מה שאומרים סביבו. ערוך השולחן מנסח את אותה עמדה: "ומכל מקום יש אומרים שיש קצת מצוה להרבות בסעודות. חדא: דשמחת הנפש תלוי קצת גם כן בשמחת הגוף, כמושג בחוש. ועוד: לזכר חנוכת המשכן" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תר״ע, סעיף ט׳).

והחיבור הזה לחנוכת המשכן מבוסס על מסורת יפה שמביא ערוך השולחן: "דבמדרש איתא שמלאכת המשכן נגמרה בעשרים וחמישה בכסלו, ולא חנכוהו עד ראש חודש ניסן, שבו נולדו אבות. והקדוש ברוך הוא שילם לו בימי מתתיהו" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תר״ע, סעיף ה׳). כ״ה בכסלו, לפי זה, נשאר בלי החנוכה שלו, וקיבל אותה מאוחר.

ומה עם מאכלי החלב

כאן יש מקור מפורש, וגם הוא מובא ברמ״א, באותו מקום בדיוק: "יש אומרים שיש לאכול גבינה בחנוכה, לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב. (כל בו ור״ן)" (רמ״א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תר״ע, סעיף ב׳).

ומשנה ברורה, שמפרשת שם את מילת הרמ״א "יהודית", מספרת מי היא: "היא היתה בתו של יוחנן כ״ג והיתה גזירה שכל ארוסה תבעל לטפסר תחלה והאכילה לראש הצוררים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם" (משנה ברורה, סימן תר״ע, ס״ק י׳). "כ״ג" הוא כהן גדול, ו"טפסר" הוא שר או מפקד, והגזירה שמתוארת כאן היא גזירה שכפתה על כל כלה לפני נישואיה להימסר תחילה לאותו שר. קיצור שולחן ערוך, ספר הלכה תמציתי ונפוץ, מספר את הדברים בהרחבה, ומוסיף למה דווקא גבינה: "והאכילתו תבשילי גבינה, כדי שיצמא וישתה יין וישתכר ויישן ויירדם" (קיצור שולחן ערוך, סימן קל״ט, סעיף ג׳). ומכאן, כדבריו שם, "ולכן קצת נוהגין לאכול מאכלי חלב בחנוכה, זכר לנס שנעשה על ידי חלב" (קיצור שולחן ערוך, סימן קל״ט, סעיף ג׳).

וכאן חשוב לומר משהו בכנות, וגם המקורות עצמם אומרים אותו. ערוך השולחן מבחין בין שני מעשים נפרדים, ומוסיף הסתייגות מפורשת: "דקצת מנס חנוכה נעשה על ידי אשה, בעת שגזרו שכל נשואה תבעל לטפסר תחילה, כדפירש רש״י בשבת (כ״ג א׳). ועוד בהמשך הזמן נעשה נס על ידי יהודית, שהשקתה את האויב חלב. ועל סמך זה יש מדקדקין לאכול גבינה בחנוכה, אף שלא היה זה בזמן נס חנוכה" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תר״ע, סעיף ח׳). לפי דבריו, מעשה יהודית אירע בזמן אחר, והמנהג נסמך עליו ולא נובע ישירות מנס פך השמן.

ועכשיו הסופגניות

וכאן התשובה הישרה היא שלא מצאנו. חיפשנו במקורות שלנו מנהג לאכול בחנוכה מאכלים מטוגנים בשמן, סופגניות או לביבות, ולא עלה דבר. הפוסקים שמפרטים את מנהגי חנוכה עוסקים בדברים אחרים: הטור בסימן תר״ע מזכיר ריבוי סעודה ואת מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה כל זמן שהנרות דולקות, הרמ״א מוסיף זמירות ומאכלי חלב, וקיצור שולחן ערוך מוסיף גם ריבוי בצדקה. מאכלי שמן אינם מוזכרים אצל אף אחד מהם.

מה כן קיים במקורות סביב השמן? הקשר לשמן מופנה שם אל הנר, לא אל הצלחת. קיצור שולחן ערוך כותב שכל השמנים כשרים להדלקה, ומוסיף: "ומכל מקום מצווה מן המובחר ליקח שמן זית, דומיא דנס שבמקדש, שהיה בשמן זית" (קיצור שולחן ערוך, סימן קל״ט, סעיף ד׳). "דומיא" פירושו בדומה. השמן שנבחר להדלקה מזכיר את השמן שבו נעשה הנס.

אז מה נאמר על הסופגנייה? שהיא מנהג אהוב, שכנראה נשען על הקשר הטבעי בין השמן שנעשה בו הנס לשמן שמטגנים בו, אבל שלא מצאנו לו מקור קדום בספרים שבידינו. זה לא הופך אותו לפחות נעים, זה רק אומר שאין מה לתלות עליו יותר ממה שהוא.

מה כן עומד במרכז השולחן

אם נחזור למה שהמקורות כן מדגישים, מתגלה משהו מעניין. קיצור שולחן ערוך, שמביא שיש מצווה להרבות קצת בסעודה, מסייג: "ומכל מקום לא הוי סעודת מצווה, אלא אם כן אומרים בסעודה שירות ותשבחות" (קיצור שולחן ערוך, סימן קל״ט, סעיף א׳). ובאותו סעיף הוא מוסיף שתי הנחיות שנוגעות בדיוק לזה: "ויש לספר לבני ביתו עניין הניסים שנעשו לאבותינו בימים אלו", ולצדה, "ומרבים בצדקה בימי חנוכה" (קיצור שולחן ערוך, סימן קל״ט, סעיף א׳).

במילים אחרות, לפי המקורות מה שהופך ארוחה בחנוכה לסעודת מצווה הוא בעיקר מה שנאמר סביבה, ולא הטיגון. אפשר לאהוב את הסופגנייה בלב שלם, ופשוט לדעת שהיא האורחת, לא המארחת.

✨ נקודות לחברותא

• מהר״ם מרוטנבורג אומר שהסעודה רשות, והרמ״א מביא שיש אומרים שיש בה קצת מצווה, ושכאשר אומרים בה זמירות ושבחות, היא נעשית סעודת מצווה. מה בעצם הופך ארוחה רגילה לארוחה של חג?
• ערוך השולחן מביא את מנהג הגבינה ובנשימה אחת מציין שהמעשה לא היה בזמן נס חנוכה. מה זה אומר על מנהג שממשיכים בו גם כשיודעים את זה?
• לא מצאנו לסופגנייה מקור קדום בספרים שבידינו, והיא בכל זאת הסימן המזוהה ביותר של החג בישראל. איך מנהג צובר משמעות בלי טקסט שמכונן אותו?