כמה צדקה נותנים, ומה זה מעשר כספים?

שאלה יפה, ובעצם שתי שאלות בבת אחת: כמה נותנים, ואיך נותנים. מעניין שהמקורות משקיעים במספרים פחות ממה שהיינו מצפים, ומשקיעים הרבה מאוד באיכות של הנתינה. נעבור על שניהם.

המצווה: יד פתוחה, לא לב אטום

התורה מנסחת את זה כאיסור ואחריו ציווי:

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ... לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.

(דברים, פרק ט״ו, פסוקים ז׳-ח׳)

שימו לב לסדר: קודם הלב ורק אחר כך היד. הפסוק לא מתחיל בכמה כסף, אלא בזה שקל להתאמץ ולהיסגר. קיצור שולחן ערוך, ספר ההלכה התמציתי של רבי שלמה גנצפריד, מסכם את שני הצדדים: "מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל, שנאמר: פתוח תפתח את ידך לו... וכל הרואה עני מבקש והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה, עובר בלא תעשה" (קיצור שולחן ערוך, סימן ל״ד, סעיף א׳).

והמילים "די מחסורו אשר יחסר לו" הן בעצמן חידוש. ערוך השולחן, ספרו ההלכתי המקיף של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, מביא את הדרשה שבספרי, שכל מילה נוספת שם באה ללמד: "אין הנתינות שוות לכולם, ונותנין לכל אחד כפי הנהגתו מקודם זה". ומדעתו הוא מוסיף שהמילים "אשר יחסר" מרחיבות את החובה מעבר לאוכל ולשתייה, אל "כל מה שחסר, בגדים וכלים" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן ר״נ, סעיף א׳). המידה נמדדת אפוא לפי מה שהאדם הזה צריך, לא לפי מה שנוח לנו לתת. ועם זאת, הרמ״א, רבי משה איסרליש, שהוסיף לשולחן ערוך את מנהגי אשכנז, מסייג שהחובה למלא את כל המחסור מוטלת על גבאי הצדקה ועל הציבור, ולא על כל אדם לבדו: "אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו אלא מודיע צערו לרבים ואם אין רבים אצלו יתן לו היחיד אם ידו משגת" (רמ״א על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר״נ, סעיף א׳). בסייג הזה חלקו עליו פוסקים, וערוך השולחן כותב על דבריו "ואינו מובן כלל", שהרי אם ידו של היחיד משגת, "למה אינו מחוייב?" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן ר״נ, סעיף ד׳).

וכמה זה בפועל

כאן מגיעים המספרים המוכרים, והם מופיעים כמדרג ולא כמספר יחיד:

שיעור נתינתה: אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית, פחות מכאן עין רעה

(שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ״ט, סעיף א׳)

שלוש דרגות: חומש (חמישית) הוא המובחר, מעשר (עשירית) הוא הבינוני, ופחות מזה נקרא "עין רעה", ביטוי שמתאר צרות עין. וגם החומש עצמו מוגדר: "וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ״ט, סעיף א׳). לפי שולחן ערוך, ספר ההלכה המרכזי של רבי יוסף קארו, בשנה הראשונה מחשבים מהסכום שיש, ומשם והלאה מהרווח של אותה שנה.

ערוך השולחן מדגיש נקודה שקל לפספס: המספרים האלה הם דרך התמודדות עם חוסר יכולת, לא היעד. "אם ידו משגת, כלומר שהוא עשיר גדול ועניים שם שמעטים, יתן כפי צורך העניים, אף אם אין בזה לא חומש ולא מעשר, מפני שזהו עיקר המצוה של צדקה, ליתן די מחסורו" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמ״ט, סעיף ד׳).

ולמה יש גם תקרה

והנה הצד השני, שמפתיע רבים. חכמים הגבילו גם למעלה:

אמר רבי אילעא: באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות

(רא״ש, פסקי הרא״ש, כתובות, פרק ד׳, סימן ט״ו, על פי כתובות נ׳ ע״א)

הטעם כתוב במפורש בגמרא, והוא מפוכח לגמרי: מי שייתן הכול עלול למצוא את עצמו נזקק בעצמו. הרמ״א מוסיף שההגבלה הזאת שייכת לחיים ולא לצוואה: "ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות, ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה" (רמ״א על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ״ט, סעיף א׳). וגם בזה יש טווח דעות, שכן ערוך השולחן, שמביא את לשון הרמ״א, מסייג אותה: "ומשמע שם בגמרא דעד מחצית נכסיו יכול לחלק בשעת מיתה, ולא יותר. והטעם פשוט שלא יעביר הרבה נחלה מהיורשין" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמ״ט, סעיף א׳).

וערוך השולחן עצמו סבור שבמצבים של הצלת חיים התקרה אינה עומדת, ובלשון חזקה: "ונראה לי דלפדיון שבויים רשאי להוסיף על החומש, וכן לרעבים וצמאים וכיוצא בהם, בדבר שיש בזה פיקוח נפשות, ומחוייב בזה להוסיף" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמ״ט, סעיף ה׳).

אז מה זה מעשר כספים

מעשר כספים הוא הפרשה של עשירית לצדקה, והשם נשען על מעשר התבואה שבתורה ועל דרשה מפורסמת: "עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר" (תענית ט׳ ע״א). ומסביב לדרשה הזאת יש בגמרא שיחה קטנה ומקסימה. רבי יוחנן פגש ילד, בנו של ריש לקיש, ושאל אותו מה הפסוק שלו. הילד ענה "עשר תעשר", ופירש, "עשר בשביל שתתעשר". שאל אותו רבי יוחנן מניין לך, והילד השיב "זיל נסי", לך ונסה. ואז רבי יוחנן הקשה עליו: "ומי שרי לנסוייה להקב״ה? והכתיב לא תנסו את ה׳", וכי מותר בכלל לנסות את הקדוש ברוך הוא? והילד ענה לו: "הכי אמר רבי הושעיא, חוץ מזו, שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר... ובחנוני נא בזאת" (תענית ט׳ ע״א). ילד השיב לרבי יוחנן, בשם רבו ומתוך פסוק, שזה המקום היחיד שבו מותר לנסות.

ומאיזה סכום מחשבים? שולחן ערוך מדבר על "חומש שהרויח בכל שנה", וערוך השולחן מוסיף על כך במפורש: "וכן במעשר הדין כן כמובן" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמ״ט, סעיף א׳). לפי הדברים האלה, החשבון נעשה מן הרווח ולא מכלל ההכנסה, ובשנה הראשונה מן הקרן, כפי שראינו למעלה.

מה מעמדו? כאן יש טווח דעות אמיתי. ערוך השולחן מסכם: "הדבר מוכרע כדעת הגדולים הסוברים דמעשר כספים אין להם שום עיקר מן התורה", ומזכיר שיש שסברו אחרת, "ויש שהביא ראיה מכאן דמעשר כספים הוא מן התורה" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמ״ט, סעיף ה׳). לפי הצד הראשון, "עיקר חיוב בצדקה מן התורה הוא ליתן לו די מחסורו, ומעשר וחומש תקנתא דרבנן הוא" (ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמ״ט, סעיף ה׳). כלומר החובה עצמה מן התורה, והמספר הוא מסגרת שנתנו לה חכמים. הפירוט למעשה, מה נכנס לחשבון ומה מנכים, נדון באריכות בפוסקים, ואנחנו לא מכריעים בו כאן.

והמעלה שבראש הסולם

וכאן מגיעה התשובה היפה ביותר לשאלה "כמה". הרמב״ם, מגדולי הפוסקים והוגי הדעות, מסדר את הצדקה בשמונה מעלות, ובראשן:

שמנה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול... כלומר: החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.

(רמב״ם, הלכות מתנות עניים, פרק י׳, הלכה ז׳)

תשומת לב לניסוח: המעלה הגבוהה איננה סכום גדול, אלא מעשה שמייתר את הצורך בנתינה הבאה. הלוואה, שותפות, עבודה. ומתחתיה מדורגות תחילה מעלות לפי מידת הסתר: מי שנותן בלי לדעת למי נתן, והעני לא יודע ממי לקח, "כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי" (רמב״ם, הלכות מתנות עניים, פרק י׳, הלכה ח׳). המעלות הנמוכות יותר כבר אינן נוגעות בסתר אלא בעיתוי ובאופן הנתינה, ועדיין הן עוסקות בכבודו של המקבל: לתת לו "קודם שישאל" עדיף על "אחר שישאל", ובתחתית הסולם, מתחת למי שנותן "פחות מן הראוי בסבר פנים יפות", עומד מי שנותן "בעצב" (רמב״ם, הלכות מתנות עניים, פרק י׳, הלכות י״א-י״ד).

מה שנשאר מזה

שתי אמירות סוגרות את התמונה. האחת: "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה" (רמב״ם, הלכות מתנות עניים, פרק י׳, הלכה ב׳). והשנייה, שמסבירה למה בכלל אפשר לומר דבר כזה: "ואל יעלה על לבו לומר: איך אחסר ממוני ליתנו לעניים? כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פיקדון לעשות בו רצון המפקיד" (קיצור שולחן ערוך, סימן ל״ד, סעיף א׳).

זו כנראה הנקודה: השאלה "כמה אני נותן" מניחה שהכסף שלי, ושאני מוותר על חלק ממנו. המקורות מציעים להפוך את הכיוון.

✨ נקודות לחברותא

• המעלה הגבוהה ביותר אצל הרמב״ם היא לא הסכום הגדול ביותר, אלא הנתינה שמייתרת את עצמה. מה זה משנה באופן שבו אנחנו בוחרים לאן להעביר כסף?
• מצד אחד "די מחסורו אשר יחסר לו", בלי גבול, ומצד שני "אל יבזבז יותר מחומש". איך מחזיקים יחד את שני הדברים, ומה זה אומר על גבולות בריאים של מסירות?
• ברוב מעלות הסולם השאלה איננה כמה נותנים אלא איך: בסתר או בגלוי, לפני שהעני נאלץ לבקש או אחרי, בפנים מאירות או בעצב. למה דווקא זה קובע את המעלה, יותר מגודל התרומה?