מה הם ארבעת המינים, ולמה דווקא הם?

יש כאן הפתעה קטנה כבר בהתחלה: התורה לא משתמשת בשמות שאנחנו מכירים היום. "כפות תמרים" ו"ערבי נחל" מובילים יחסית בקלות ללולב ולערבה, אבל "פרי עץ הדר" ו"ענף עץ עבות" אינם נקראים בשמם כלל, והזיהוי שלהם נשען על המסורת ועל דרשות חז״ל.

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

(ויקרא כ״ג מ׳)

התורה מתארת, המסורת מזהה

התורה נותנת את התיאורים, וחז״ל מזהים את המינים. שניים מהם יחסית ברורים. "כפות תמרים" הן כפות הדקל, והלולב הוא הענף הצעיר של הדקל, ומשנה ברורה מסביר ש"כפות תמרים הן ענפי האילן שגדלין בו תמרים" (משנה ברורה, אורח חיים סימן תרמ״ה, בפתיחת הסימן), ו"ערבי נחל" הן הערבות, ומכאן גם הסימן שלהן, "ערבי נחל הגדילות על הנחל" (סוכה ל״ד ע״א). שני האחרים דורשים כבר זיהוי מפורש יותר. "פרי עץ הדר" הוא האתרוג, ובגמרא לומדים זאת מכך שהוא "עץ שטעם עצו ופריו שוה" (סוכה ל״ה ע״א), ו"ענף עץ עבות" הוא ההדס, ומשנה ברורה מסביר שהוא "ההדס שעליו חופין את עצו", כלומר עלים צפופים שמכסים את הענף (משנה ברורה שם).

ערוך השולחן מתעכב במיוחד על האתרוג. בשאר המינים לשון הפסוק מוליכה אל הזיהוי, אבל בו, הוא כותב, התורה סתמה, וזה "כדי שנצטרך לסמוך על תורה שבעל פה", "להראות לנו שאין בתורה שבכתב שום מצוה מפורשת, והתורה שבעל פה מבארה" (אורח חיים סימן תרמ״ח סעיף א׳).

כמה מכל מין

להלכה, הרמב״ם פוסק: "לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס", ומוסיף שאפשר להרבות בהדס בלבד, "ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא. אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם" (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳ הלכה ז׳). שולחן ערוך מרחיב יותר, "אבל בערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה", ובסוף אותו סעיף מוסר שיש נוהגים אחרת, "והמדקדקים אינם מוסיפים על שתי ערבות ושלשה הדסים עבות" (אורח חיים סימן תרנ״א סעיף ט״ו). מי שגדל על אגודה גדולה ומי שגדל על שלושה הדסים בדיוק, שניהם בתוך המסורת. בפועל, יש כאן מקום למנהג המשפחה והקהילה, ומי שאינו יודע מה מנהגו, יכול לברר.

ולמה דווקא ארבעה אלה

בגמרא לומדים מהמילה "ולקחתם" שצריכה להיות "לקיחה תמה", ומכאן שכל ארבעת המינים מעכבים זה את זה (סוכה ל״ד ע״ב). בלי אחד מהם, אי אפשר לקיים את מצוות ארבעת המינים. על הרקע הזה יש דרש מפורסם, שאינו פשט הפסוק אלא קריאה של חז״ל בו. המדרש מחלק את המינים לפי ריח ואוכל, ורואה בהם ארבעה סוגי אנשים: באתרוג יש ריח ויש אוכל, בתמרה אוכל בלי ריח, בהדס ריח בלי אוכל, ובערבה לא טעם ולא ריח, וכנגדם אנשים שיש בהם תורה ומעשים טובים, או רק אחד מהשניים, או לא זה ולא זה. והמסקנה: "לאבדן אי איפשר, אלא ייעשו כולם אגודה אחת והם מכפרים אילו על אילו" (פסיקתא דרב כהנא כ״ח ט׳).

✨ נקודות לחברותא

• ההלכה קובעת שכל אחד מהמינים מעכב, והדרש אומר שאף אחד לא נשאר בחוץ. איפה אתם רואים את זה בקהילה שאתם חלק ממנה?
• באתרוג התורה לא נקבה בשם, ולפי ערוך השולחן דווקא בו היא סתמה יותר מבכל השאר, וכך המסורת נעשית הכרחית. מה זה אומר על הדרך שבה תורה שבכתב ותורה שבעל פה מדברות זו עם זו?