מה זה "לא בשמים היא", ומה הסיפור של תנורו של עכנאי?

שאלה יפה, ומאחוריה מסתתר אחד הסיפורים הכי דרמטיים בתלמוד. כי "לא בשמים היא" זה לא סתם ביטוי, זו הכרעה על שאלה ענקית: מי בעצם קובע מה ההלכה, השמים או האדם? והתשובה מגיעה דרך ויכוח על תנור.

מה קרה שם

חכמים נחלקו בשאלה שנשמעת טכנית: תנור שחתכו אותו לטבעות ושמו חול בין טבעת לטבעת, "תנורו של עכנאי", האם הוא מקבל טומאה, כלומר האם הוא יכול להיטמא כמו כל כלי רגיל. רבי אליעזר אמר שלא, שהתנור טהור, וכל שאר החכמים אמרו שכן, שהוא מקבל טומאה. ומה זה "עכנאי"? רש״י מסביר שעכנאי הוא נחש שמתקפל במעגל, והגמרא אומרת שהחכמים הקיפו את התנור בטיעונים כמו הנחש הזה, וקבעו שהוא טמא. עד כאן מחלוקת רגילה. אבל אז זה מתפוצץ.

רבי אליעזר, שכונה "רבי אליעזר הגדול", בטוח שהאמת איתו. הוא מביא את כל ההוכחות שבעולם, ואף אחד לא משתכנע. אז הוא פונה לטבע עצמו:

תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח, נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב.

(בבא מציעא נ״ט ע״ב)

תחשבו על הסצנה: חרוב נעקר מהאדמה וזז מאה אמה ממקומו (ויש אומרים ארבע מאות), בגלל דבריו של רבי אליעזר. וחכמים? לא מתרגשים. "אין מביאין ראיה מן החרוב". גם אמת מים שזורמת לאחור, גם קירות בית המדרש שנוטים ליפול, ונשארים עומדים נטויים, לא מזיזים להם. ואז רבי אליעזר עולה עוד מדרגה, האחרונה, וקורא לשמים עצמם: "אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו". ובאמת יוצאת בת קול, קול מן השמים, ואומרת שההלכה כמותו בכל מקום.

וכאן נאמר המשפט שהפך ליסוד:

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא.

רגע, מה זה אומר?

רבי יהושע מצטט פה פסוק מהתורה עצמה (דברים ל׳, י״ב). בפסוק ובזה שלפניו, משה אומר לעם שהמצווה שהוא מצווה אותם היום לא רחוקה מהם ולא נמצאת בשמים, כך שאין צורך לעלות לשם כדי להביא אותה. ולמה התכוון רבי יהושע? הגמרא מביאה את ההסבר של רבי ירמיה: התורה כבר ניתנה בהר סיני, ומאותו רגע ההכרעה עברה לידי החכמים כאן בארץ. אפילו קול מהשמים לא מכריע יותר, כי בתורה עצמה כתוב "אחרי רבים להטות" (שמות כ״ג, ב׳), כלומר שהולכים אחרי רוב החכמים.

וזה אולי הרגע היפה ביותר בסיפור. אחר כך פגש רבי נתן את אליהו הנביא, ושאל אותו: מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה שהחכמים דחו את בת הקול שלו? התשובה:

קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני.

כלומר, הקדוש ברוך הוא חייך, ואמר "ניצחו אותי הבנים שלי". לא בכעס. הגמרא לא מפרטת מה היה בחיוך הזה, אבל אפשר לקרוא בו גאווה: כמו אבא שרואה את הילד שלו משתמש בדיוק בכלל שהוא לימד אותו, ומנצח בעזרתו אפילו את אבא עצמו. וזה מתיישב עם מה שהגמרא אומרת במקום אחר על הקדוש ברוך הוא, שלא כמו בשר ודם: "נוצחין אותו ושמח" (פסחים קי״ט ע״א).

מה לוקחים מזה

הסיפור הזה הוא הרבה יותר מתנור. הוא אומר משהו עמוק על אחריות. מרגע שהתורה ניתנה, ההכרעה נמסרה לחכמים, אלה שיושבים, לומדים, מתלבטים ומכריעים יחד לפי הכללים שהתורה עצמה קבעה. זו לא הפקרה: יש כללים, יש רוב ויש מסורת. אבל זו כן העברת אחריות: התשובות לא יורדות מוכנות מהשמים. הן נבנות בבית המדרש.

ויש בזה גם ענווה וגם עוצמה. ענווה, כי אף אחד, גם לא רבי אליעזר הגדול, לא יכול להגיד "האמת איתי, סוף פסוק". ועוצמה, כי דווקא הלימוד האנושי, הוויכוח, ההקשבה לרוב, הם הדרך שבה התורה חיה וממשיכה לנשום.

✨ נקודות לחברותא

• הקדוש ברוך הוא "מנוצח" ושמח על זה. מה זה אומר על מה שהוא רוצה מאיתנו, שנקבל הכל מוכן מלמעלה, או שנתאמץ ללמוד, להתווכח ולהבין בעצמנו?
• גם בת קול מן השמים אמרה שההלכה כמו רבי אליעזר, ובכל זאת ההלכה לא נפסקה כמותו. איך זה מרגיש, שעמדה של יחיד נדחית מפני הרוב, ולמה דווקא ככה זה עובד?
• "לא בשמים היא" נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו, בכל פעם שאנחנו לומדים. מתי הרגשתם שדווקא ההתלבטות, ולא התשובה המוכנה, היא זו שקירבה אתכם למשהו?