מה זה "לא בשמים היא", ומה הסיפור של תנורו של עכנאי?

שאלה יפה, ומאחוריה מסתתר אחד הסיפורים הכי דרמטיים בתלמוד. כי "לא בשמים היא" זה לא סתם ביטוי, זו הכרעה על שאלה ענקית: מי בעצם קובע מה ההלכה, השמים או האדם? והתשובה מגיעה דרך ויכוח על תנור.

מה קרה שם

חכמים נחלקו בשאלה שנשמעת טכנית: תנור שנבנה בצורה מסוימת, "תנורו של עכנאי", האם הוא מקבל טומאה. רבי אליעזר אמר שכן, וכל שאר החכמים אמרו שלא. עד כאן מחלוקת רגילה. אבל אז זה מתפוצץ.

רבי אליעזר, שהיה גדול הדור, בטוח שהאמת איתו. הוא מביא את כל ההוכחות שבעולם, ואף אחד לא משתכנע. אז הוא פונה לטבע עצמו:

תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח, נעקר חרוב ממקומו... אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב.

(בבא מציעא נ״ט ע״ב)

תחשבו על הסצנה: חרוב נעקר מהאדמה ועף למרחק, בגלל דבריו של רבי אליעזר. וחכמים? לא מתרגשים. "אין מביאין ראיה מן החרוב". גם אמת מים שזורמת לאחור, גם קירות בית המדרש שמתחילים ליפול, לא מזיזים להם. ואז רבי אליעזר עולה מדרגה אחרונה, וקורא לשמים עצמם: "אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו". ובאמת יוצאת בת קול ואומרת שההלכה כמותו.

וכאן נאמר המשפט שהפך ליסוד:

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא.

רגע, מה זה אומר?

רבי יהושע מצטט פה פסוק מהתורה עצמה (דברים ל׳). במקור, "לא בשמים היא" נאמר על התורה, שהיא לא רחוקה וגבוהה מאיתנו. ורבי יהושע לוקח את זה ועושה ממנו כלל: התורה כבר ניתנה בהר סיני, ומאותו רגע ההכרעה עברה לידיים שלנו, של בני האדם. אפילו קול מהשמים לא מכריע יותר, כי בתורה עצמה כתוב שהולכים אחרי הרוב.

וזה הרגע שאני הכי אוהב בסיפור. שנים אחר כך פגש חכם את אליהו הנביא, ושאל אותו: מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה שהחכמים דחו את בת הקול שלו? התשובה:

קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני.

כלומר, הקדוש ברוך הוא חייך, ואמר "ניצחו אותי הבנים שלי". לא בכעס. בגאווה. כמו אבא שרואה את הילד שלו משתמש בדיוק בכלל שהוא לימד אותו, ומנצח בו, אפילו נגד אבא עצמו.

מה לוקחים מזה

הסיפור הזה הוא הרבה יותר מתנור. הוא אומר משהו עמוק על אחריות. מרגע שהתורה ניתנה, ההכרעה נמסרה לאדם, זה שיושב, לומד, מתלבט ומכריע לפי הכללים. זו לא הפקרה, יש כללים ויש רוב ויש מסורת. אבל זו כן העברת אחריות: התשובות לא יורדות מוכנות מהשמים. הן נבנות בבית המדרש.

ויש בזה גם ענווה וגם עוצמה. ענווה, כי אף אחד, גם לא גדול הדור, לא יכול להגיד "האמת איתי, סוף פסוק". ועוצמה, כי דווקא הלימוד האנושי, הוויכוח, ההקשבה לרוב, הם הדרך שבה התורה חיה וממשיכה לנשום.

✨ נקודות לחברותא

• הקדוש ברוך הוא "מנוצח" ושמח על זה. מה זה אומר על מה שהוא רוצה מאיתנו, שנקבל הכל כמו שהוא, או שניקח אחריות ונכריע בעצמנו?
• רבי אליעזר צדק, ובכל זאת ההלכה לא נפסקה כמותו. איך זה מרגיש, שהאמת של היחיד נדחית מפני הרוב, ולמה דווקא ככה זה עובד?
• "לא בשמים היא" נאמר על כל אחד מאיתנו שלומד. מתי הרגשתם שדווקא ההתלבטות, ולא התשובה המוכנה, היא זו שקירבה אתכם למשהו?