למה כל כך קשה להגיד "לא הבנתי"

שורה יבשה במסכת אבות

מסכת אבות מקבצת אמרות של חכמי ישראל לאורך הדורות, על מידות ועל דרך ארץ. בתוך רצף אמרות של הלל מופיעה רשימה שנשמעת כמעט טכנית:

וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד

(משנה אבות ב׳, ה׳)

זו לא ביקורת מוסרית על ביישנות. זו קביעה יבשה על מה עובד ומה לא. ומיד באותה נשימה, "וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד". שתי תקלות סימטריות: מי שמתבייש לשאול לא ילמד, ומי שאין לו סבלנות לא יצליח ללמד.

שולחן ערוך, קובץ ההלכה המרכזי, לוקח את השורה הזאת ומתאר מה קורה בפועל, וגם מול מי מתביישים:

ולא יהא התלמיד בוש מחבירו שלמד בפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אפי׳ אחר כמה פעמים שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא לא למד כלום

(שולחן ערוך יורה דעה רמ״ו, י״א)

מחבירו. לא מהרב, מזה שיושב לידו.

נכנס ויוצא. הוא היה שם כל הזמן.

ההנהון עצמו

הסעיף שלפניו נוגע בדיוק בתנועה שאנחנו מכירים:

ולא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין אלא שואל וחוזר ושואל כמה פעמים

(שולחן ערוך יורה דעה רמ״ו, י׳)

ערוך השולחן, שכתב את ההלכה מחדש בלשון מוסברת, אומר במפורש מה מפעיל את ההנהון:

ולא יאמר התלמיד "הבנתי" והוא באמת אינו מבין עדיין, אלא שאומר כן מפני הבושה

(ערוך השולחן יורה דעה רמ״ו, כ״ו)

מפני הבושה. זה הכול.

ואז מגיע הדבר שקשה לצפות לו מספר הלכה. שולחן ערוך ממשיך, ומכין לתלמיד משפט מוכן לשימוש לרגע שבו הרב יאבד סבלנות:

ואם יכעוס עליו רבו יאמר לו רבי תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה

(שולחן ערוך יורה דעה רמ״ו, י׳)

"ודעתי קצרה", כלומר התפיסה שלי מוגבלת. מישהו ישב וניסח, בתוך ספר הלכה, שורת הגנה למי שלא הבין וכועסים עליו.

וערוך השולחן ממשיך את הסצנה צעד אחד קדימה, ומתאר מה אמור לקרות אצל הרב אחרי שהתלמיד אומר את שלו:

וינוח כעסו, ויראה שלא טוב עשה, ויפייסנו וילמדנו

(ערוך השולחן יורה דעה רמ״ו, כ״ו)

וכל זה בתנאי אחד. מיד אחר כך נמתח קו ברור: המקורות מבחינים בין תלמיד שלא הבין מפני עומק העניין או מפני שדעתו קצרה, ובין תלמיד שלא הבין מפני שהתרשל. את המשפט הזה קיבל הראשון.

מאיפה המשפט הזה הגיע

הגרעין שלו לא נולד שם. בגמרא מספר רבי עקיבא שנכנס פעם אחרי רבו, רבי יהושע, לשירותים, המקום הפרטי ביותר שיש, ולמד ממנו שלושה דברים. בן עזאי אומר לו שהוא הגזים:

עד כאן העזת פניך ברבך

(ברכות ס״ב ע״א)

ורבי עקיבא עונה, בלי להתנצל: "תורה היא וללמוד אני צריך". באותה סוגיה התשובה הזאת חוזרת עוד פעמיים, בפיהם של אחרים, מול נזיפה דומה. היא הפכה לנוסחה.

ויש שאלות שנרשמו בלי תשובה

ההפתעה הגדולה יותר היא לא שמותר לשאול. היא שאי-ידיעה נרשמה, ולא טושטשה.

בתלמוד יש שאלות שנשאלות, נדונות, ולא מוכרעות. במקום פשרה או ניחוש נכתבת מילה אחת, "תיקו", והשאלה נשארת עומדת על הדף. למשל, בדיון על מי שיוצא מבית הכנסת באמצע קריאת התורה: הגמרא מספרת על חכם שהיה יוצא בין קורא לקורא, ואז שואלת מה הדין בין פסוק לפסוק:

בין פסוקא לפסוקא מהו תיקו

(ברכות ח׳ ע״א)

שאלו, לא הכריעו, וכתבו את זה. אפשר היה לנחש תשובה סבירה ולסגור. במקום זה נשארה על הדף מילה אחת שמודה שלא ידעו.

וגם המילה הזאת לא נשארה לבדה. קדושת לוי, ספרו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מביא את ראשי התיבות המוכרים שלה:

תיקו, הראשי תיבות תשבי יתרץ קושיות ואבעיות

(קדושת לוי, ליקוטים)

"תשבי" הוא אליהו הנביא, אליהו התשבי. זו דרשה ולא פשט המילה, אבל שימו לב מה היא עושה. היא הופכת את "לא הצלחנו" למשהו שמחזיקים לו מקום.

מה שנשאר

אף אחד מהמקורות האלה לא מבטיח שנעים לשאול. הם רק מניחים שהמחיר של לא לשאול גבוה יותר, ושהוא לא נגבה מהמורה ולא מהחדר, אלא ממי ששתק.

ואולי זה כל ההבדל. לא בין מי שיודע ובין מי שלא יודע, אלא בין חדר שבו שאלה היא הוכחה לחוסר, ובין חדר שבו השאלה היא עצם החומר. את ההבדל הזה, כל מי שהנהן היום בפגישה מזהה תוך שנייה.

✨ נקודות לחברותא

• שולחן ערוך מכין מראש משפט לתלמיד שלא הבין, ומסיים אותו ב"ודעתי קצרה". מה היה משתנה אילו הייתה לכם שורה כזאת מוכנה בפגישה הבאה?
• הגמרא כותבת "תיקו" ומשאירה על הדף הודאה שלא ידעו, במקום לנחש תשובה. מתי בפעם האחרונה אמרתם בקול "אני לא יודע", ומה זה עשה לשיחה?