מתי מותר לצחוק שוב

שני ימים באותו פרק

ט׳ באב הוא היום העצוב בלוח, היום שבו מציינים את חורבן שני בתי המקדש ואת שורת האסונות שנקשרו בו. המשנה במסכת תענית מונה אותם, וחותמת את הרשימה במשפט קצר שקובע את האווירה של כל החודש:

מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.

(משנה תענית ד׳, ו׳)

שתי משניות אחר כך, באותו פרק בדיוק, המשנה משמיעה קול הפוך לגמרי. רבן שמעון בן גמליאל, מחכמי המשנה, אומר שם:

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.

(משנה תענית ד׳, ח׳)

ט״ו באב, היום שעליו נאמר שלא היו ימים טובים כמותו, נופל שישה ימים אחרי היום העצוב ביותר. לא בחודש אחר ולא בעונה אחרת, אלא באותו חודש ובאותו פרק במשנה.

גם הגמרא מרימה גבה

בתלמוד הבבלי לא נותנים לזה לעבור בשקט. יום הכיפורים מובן, יש בו סליחה ומחילה, אבל ט״ו באב, מה בעצם יש בו:

בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא ט"ו באב מאי היא

(תענית ל׳ ע״ב)

מה שמעניין הוא התשובות. הגמרא אוספת כמה הסברים מפי חכמים שונים, וכמעט כולם עשויים מאותו חומר. יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, כלומר יום שבו הוסרה הגבלה על נישואין. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, אחרי ששאר השבטים נשבעו שלא יתחתנו איתו. יום שכלו בו מתי מדבר, סוף לגזירה שליוותה דור שלם. יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, כלומר היום שבו הרוגים שנשארו בלי קבורה קיבלו אותה סוף סוף (תענית ל׳ ע״ב, ל״א ע״א).

שימו לב מה משותף לארבעת ההסברים האלה. אף אחד מהם אינו יום שבו קרה משהו טוב חדש. כולם ימים שבהם משהו רע נפסק. ט״ו באב, לפי ההסברים האלה, אינו יום טוב של הישג אלא יום טוב של הפסקה. היום שבו ההודעה היא שדי, זה נגמר, אפשר.

שמחה שנבנתה כדי לא לבייש

יש פרט קטן במשנה שקל לדלג עליו. על שני הימים האלה, ט״ו באב ויום הכיפורים, אומרת המשנה שבנות ירושלים היו יוצאות "בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין", כלומר בבגדים לבנים שאולים, ומיד היא מסבירה למה: "שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ".

הגמרא מראה עד כמה זה הלך רחוק, ומביאה ברייתא שמתארת שרשרת שאילה שלמה:

בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו.

(תענית ל״א ע״א)

השרשרת מתחילה בבת המלך, ורש״י מעיר עליה הערה קצרה שעושה את כל ההבדל: "אף על פי שהיה לה". גם מי שהיה לה בגד משלה לבשה בגד של מישהי אחרת, ולכן אי אפשר היה לדעת למי יש ולמי אין. השמחה נבנתה מראש כך שאף אחד לא יישאר עומד בצד.

מה שנשאר מזה

מגילת איכה, שקוראים בליל ט׳ באב, מתארת את החורבן במשפט אחד שהוא כולו תנועה שנעצרה:

שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ.

(איכה ה׳, ט״ו)

המחול שלנו הפך לאבל. ושישה ימים אחר כך מתארת המשנה את התנועה ההפוכה, ומאותו שורש בדיוק:

וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.

(משנה תענית ד׳, ח׳)

"וְחוֹלוֹת" כאן היא מלשון מָחוֹל, כלומר יוצאות ורוקדות. אותו שורש שנעצר באיכה חוזר לנוע.

זה מה שיפה כאן, גם למי שהלוח העברי אינו חלק מהיומיום שלו. הלוח לא מבקש מהעצב להיגמר מעצמו, ולא מחכה שנרגיש מוכנים. הוא נותן לו יום, עם שעת התחלה ושעת סיום, ושישה ימים אחריו הוא מניח שמחה. לא כי הכאב נמחק, ולא כי מישהו מתיימר להסביר אותו. אלא מפני שאדם לא אמור להישאר לבד עם השאלה מתי מותר לו לצחוק שוב. לפעמים מה שחסר לנו הוא לא הזמן, אלא מישהו שיגיד לנו שזה בסדר.

✨ נקודות לחברותא

• תפסתם את עצמכם נהנים אחרי תקופה קשה והרגשתם עם זה לא נוח. מה בדיוק היה שם, כבוד למה שהיה, או פחד ממה שיגידו?
• כמעט כל ההסברים בגמרא לט״ו באב הם "היום שבו משהו רע נפסק", ולא "היום שבו קרה משהו טוב". מה זה אומר על איך שמחה נראית בעיניכם?
• רש״י מדגיש שגם בת המלך שאלה בגד, "אף על פי שהיה לה". איך הייתם בונים שמחה משותפת שאף אחד לא נשאר בחוץ שלה?