במה בדיוק קינאת

המשנה לא מתפייטת

מסכת אבות מקבצת אמרות של חכמי המשנה על מידות. באחת מהן נאמר:

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם

(משנה אבות ד׳, כ״א)

זו לא הסתייגות עדינה. הקנאה יושבת באותה שורה עם תאווה ורדיפת כבוד. אבל במקום אחר היא חוזרת בנימה אחרת לגמרי.

לא דיון על מידות, דיון על מי מלמד

מסכת בבא בתרא עוסקת גם ביחסי שכנים, ושם עולה שאלה מעשית: בעיר יש מלמד, ומגיע מלמד טוב ממנו. מחליפים?

ואמר רבא האי מקרי ינוקי דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה דלמא אתי לאיתרשולי רב דימי מנהרדעא אמר כ"ש דגריס טפי קנאת סופרים תרבה חכמה

(בבא בתרא כ״א ע״א)

רבא אומר שלא מסלקים אותו, מחשש להתרשלות. רב דימי מנהרדעא אומר להפך, כל שכן שמחליפים, ונימוקו הוא המשפט שהפך למטבע לשון, "קנאת סופרים תרבה חכמה". סופרים כאן, מלמדים.

מה בעצם מפעיל את זה

רש״י, על רבא:

יתפאר בלבו שאין כמותו ויתרשל מן התינוקות ולא יירא שמא יסלקוהו

(רש״י על בבא בתרא כ״א ע״א)

כלומר, מי שהוכתר כטוב ביותר יחדל להתאמץ. ועל רב דימי:

כשחשבנוהו יתן לב להיות למד יפה שדואג מקנאת חבירו שסלקוהו מפניו שיביישנו בבני העיר

(רש״י שם)

שימו לב מה המנוע כאן. לא הערצה, אלא החשש שיחליפו אותו ושהעיר תראה. שני הצדדים מניחים שלחץ שומר על אדם ער, ונחלקים רק באיזה סידור משמר אותו. הטור והשולחן ערוך פסקו כרב דימי, ולשון השולחן ערוך (יורה דעה רמ״ה, י״ח): "מסלקין הראשון מפני השני".

רבנו יונה ממיין

אבל זו קריאה אחת של "קנאת סופרים", ויש אחרת. רבנו יונה, מגדולי חכמי ספרד, כותב על אותה משנה. במקום לומר "קנאה רעה" הוא שואל קודם כול במה מקנאים. בדרך הראשונה, קנאה בטובתו ובתורתו של אחר, הוא מונה שני סוגים רעים ואז סוג אחר:

כי על ידי שרואה חבריו קדושים וחכמים גם הוא חפץ להיות כמותם ומפני הקנאה מרבה על חכמתו

(רבנו יונה על אבות ד׳, כ״א)

זו הפרוסה המותרת, והיא צרה. הוא פותח אותה במילים "ויש דרך טובה בקנאה ואם אחרת טובה ממנה", מאשר ומוריד בנשימה אחת, ומוסיף שעדיף לחפוץ באלה בלי קנאה כלל, "וזאת מלאכת האדם". אצל רש״י המנוע היה מה שעלול להיעשות לו, וכאן הוא מה שהוא רוצה להיות.

רבנו יונה מביא שם פסוק: "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כׇּל עָמָל וְאֵת כׇּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ד׳, ד׳).

על מעשה טוב שנעשה מקנאה הוא כותב, "טובה עושה. ויש בו רעה רבה". ומיד אחר כך, לפני הסוג הבא:

ואם מזה או מזה המעשה יעשה וטוב אשר תאחוז בראשון ומזה אל תנח ידך

(רבנו יונה שם)

עדיף לעשות את הטוב מתוך רצון נקי, אבל אם נעשה מקנאה, אין להרפות ממנו. מה שלא נדחה כאן הוא המעשה, לא הקנאה.

ואז מגיעה הדרך השנייה, קנאת העושר, ושם אין פרוסה טובה בכלל. שלושה סוגים, והפחות גרוע שבהם מוגדר "הטוב ברעים". הקנאה ברכוש ובמעמד, זו שעולה מול המסך, לא נכנסת להיתר של קנאת סופרים. ואת הדיון הוא חותם על פסוק שמעמיד קנאה בחוטאים מול יראת ה׳ (משלי כ״ג, י״ז): "כל הקנאות למרע לבד קנאת היראה".

מה שנשאר

שימו לב מה לא נאמר כאן. לא נאמר שקנאה היא דבר טוב, ולא שאפשר להפוך אותה למנוע. מה שנבנה כאן הוא שפה מדויקת מספיק כדי לומר מה בדיוק עלה בפנים, ומה עשינו עם זה.

ואולי זו כל השאלה. לא אם קינאנו, אלא במה בדיוק. ברגע שלמשהו יש שם מדויק, הוא כבר לא הדבר האפל שסוגרים עליו את המסך.

✨ נקודות לחברותא

• רבא ורב דימי חלוקים, אבל שניהם מניחים ששמץ לחץ שומר על אדם ער. מכירים מקום שבו זה נכון לגביכם, ומקום שבו הלחץ שחק אתכם?
• רבנו יונה חותם שכל הקנאות הן לרעה חוץ מקנאת היראה, ובכל זאת אומר על מעשה שנעשה מקנאה "ומזה אל תנח ידך". איך אתם מיישבים את השניים?