דווקא מי שיש לו בית

שתי מילים בפסוק

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כׇּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.

(ויקרא פרק כ״ג פסוק מ״ב)

"אזרח" בלשון המקרא הוא התושב, להבדיל מן הגר. הרשב״ם, הוא רבי שמואל בן מאיר, קורא את שתי המילים "כל האזרח" כהרחבה מפתיעה:

כל האזרח: אפילו אותן שיש להם בתים ישבו בסוכות

(רשב״ם על ויקרא פרק כ״ג פסוק מ״ב)

שורה אחת, והמילה שנושאת אותה היא "אפילו" שבדברי הרשב״ם. הוא אינו מחליף אדם באדם, הוא מוסיף. לא רק מי שאין לו קורת גג, אלא גם מי שכן בנה, כן השתקע, ויש לו איפה לישון.

הרגע הכי פחות מתאים

משך חכמה, פירושו של רבי מאיר שמחה מדווינסק, מתאר את הרגע שבו הבקשה מגיעה:

אחרי שהאדם הוא עמל בשדה כל הקיץ יחרוש, יזרע ויעדור, ויקצור, ויעמר ועמל בשדה ויאסוף את גרנו ואסמיו מלאו בר, ולבו שמח בפרי עמלו, מה מתוקה לו מנוחתו להסתופף בצל ביתו, אז באה התורה ואמרה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי

(משך חכמה ויקרא פרק כ״ג פסוק מ״ב)

אסם הוא מחסן תבואה, ובר הוא הדגן שבתוכו. כלומר, בדיוק כשהכול נכנס פנימה והמנוחה מתוקה. הוא גם אינו מתאר את זה כקל: אצלו זו מצווה "נגד הטבע", כזו שצריכה לדבריו "הכנה רבה וחיזוק" (משך חכמה ויקרא פרק כ״ג פסוק מ״ב).

אז על מה הבית באמת עומד

הרשב״ם עצמו ממשיך ומסביר את הטעם, והכיוון שלו אינו ויתור על הרכוש אלא יחס אליו:

ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת... לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה

(רשב״ם על ויקרא פרק כ״ג פסוק מ״ג)

"ידינו עשו לנו את החיל הזה" פירושו: הכוח הזה שלי, אני עשיתי את זה לבדי. הרשב״ם מכוון לענווה ולהודאה, לא לצמצום.

הנצי״ב מוולוז׳ין, בפירושו העמק דבר, מנסח את אותו מהלך במילים אחרות:

תכלית המצוה לפי הפשט לצאת מישיבת קבע לדירת עראי כדי שישימו בעלי האסיף אל לב שמכ״מ אינם כתושבים בארץ אלא כגרים

(העמק דבר ויקרא פרק כ״ג פסוק מ״ב)

"מכ״מ" הוא מכל מקום, ו"גר" כאן אינו מי שהצטרף לעם, אלא מי שיושב במקום דרך ארעי ולא כתושב קבוע.

ומעניין שאת אותן שתי מילים עצמן, "כל האזרח", קורא הנצי״ב בכיוון ההפוך מהרשב״ם. אצלו כפל המקרא בא להזכיר גם את העני הנודד, שהיינו עשויים לחשוב שאינו חייב בה (העמק דבר ויקרא פרק כ״ג פסוק מ״ב). שניהם מכוונים אל מי שאסף ולבו רחב עליו, וכל אחד שומע באותן מילים תוספת אחרת.

והנצי״ב, שמסמן בעצמו שזו קריאה "לפי הפשט", אינו עוצר כאן. בפסוק הבא הוא אומר במפורש על מה הביטחון כן נשען:

מנהיג ומשגיח עליכם לעולם ואין מעצור ממנו ית׳ להשפיע טובה וברכה גם בלי אחוזת נחלה

(העמק דבר ויקרא פרק כ״ג פסוק מ״ג)

אצלו הסוכה באה, לכל יחיד, "לחזק בטחון ואמונה בצרכי ב״א", כלומר בצרכים של בני אדם (העמק דבר ויקרא פרק כ״ג פסוק מ״ג). לא הפחתה של הצרכים, אלא העברה של המשענת שלהם.

יוצאים, ומקימים בית מחדש

בגמרא הלשון היא "אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (סוכה ב׳ ע״א). ובמשנה, באותה מסכת, הכיוון נשמע הפוך:

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי.

(משנה סוכה פרק ב׳ משנה ט׳)

ובספרי ההלכה רואים איך זה מתורגם לפרטים. ערוך השולחן כותב שאדם אוכל, שותה, ישן ומטייל בסוכה, וכשהוא מדבר עם חבר, ידבר איתו שם, "שזהו ביתו לכל ימי הסוכות" (ערוך השולחן אורח חיים סימן תרל״ט סעיף א׳). ושולחן ערוך הרב מסכם את זה בשורה אחת:

כללו של דבר, לעולם ידמה עליו סוכתו כאלו היא ביתו, וכל דבר שלא היה עושה חוץ לביתו לא יעשה חוץ לסוכתו.

(שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תרל״ט סעיף ד׳)

ושתי הלשונות אינן סותרות. שולחן ערוך הרב כותב ש"הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה" (שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תרל״ט סעיף א׳), כלומר באמת יוצאים מהבית. אבל מה שמקימים בחוץ אינו מחנה זמני, אלא בית לכל דבר.

מה עובר איתך

הנצי״ב מדבר על ביטחון שאינו נשען על אחוזת נחלה, והרשב״ם על הימנעות מ"ידינו עשו לנו". ויש לזה גם צד קטן ומוכר: רוב הדברים שהופכים מקום לבית אינם המקום עצמו. הם מי שיושב סביב השולחן, מה שנוהגים לומר בכניסה, מי מכין את הקפה ומי שוטף אחר כך.

אפשר לחיות שנים בלי לשים לב לזה, פשוט מפני שאף פעם לא זזים. שבעה ימים בחוץ הם הזדמנות לגלות שרוב הבית לא נשאר מאחור בין הקירות. הוא בא איתך.

✨ נקודות לחברותא

• הרשב״ם קורא את "כל האזרח" כ"אפילו אותן שיש להם בתים". מה מוסיף השבוע הזה דווקא למי שכבר יש לו בית, והאם מי שמעולם לא היה לו מקום יציב מוצא בו את אותו דבר?
• הגמרא אומרת "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי", והמשנה אומרת "אָדָם עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי". מה מתווסף כשמבקשים ממישהו לא רק לצאת ממקום, אלא להקים בית של ממש במקום אחר?