עד שבא אדם

הדשאים שעמדו בפתח

בפרק א׳ של בראשית, הצמחים נבראים ביום השלישי. אבל בפרק ב׳, כשהתורה מגיעה לבריאת האדם, היא אומרת שעוד לא צמח דבר:

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכׇל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה.

(בראשית ב׳, ה׳)

רש״י מסביר שביום השלישי הצמחים לא יצאו ממש מן האדמה. הם הגיעו עד פתח הקרקע ועמדו שם, מחכים, עד היום השישי. למה?

ומה טעם לֹא הִמְטִיר לפי שאדם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים

(רש״י על בראשית ב׳, ה׳)

יש כאן שני שלבים. בהתחלה "וידע שהם צורך לעולם": האדם מבין כמה העולם זקוק לגשם. ורק אחר כך "התפלל". אצלנו, נדמה שדווקא השלב הראשון קשה יותר: להודות, קודם כול בפני עצמנו, שאנחנו צריכים עזרה.

עבודה בלי מחרשה

"לעבוד את האדמה" נשמע כמו חריש וזריעה. הנצי״ב, בפירושו לתורה "העמק דבר", קורא את זה אחרת:

ואדם אין וגו׳. שאין עוד איזה אדם שיהא נצרך לעבודה זו תפלה

(העמק דבר על בראשית ב׳, ה׳)

כלומר, העבודה שהפסוק מדבר עליה היא תפילה, ועוד לא היה אדם שיזדקק לה.

הגמרא במסכת תענית מביאה ברייתא, מקור קדום מימי חכמי המשנה, שדורשת את הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" ושואלת מהי עבודה שבלב:

איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפלה. וכתיב בתריה: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש"

(תענית ב׳ ע״א)

גם כאן התפילה נקראת "עבודה", והפסוק שבא מיד אחרי "ולעבדו בכל לבבכם" מבטיח גשם. וכמו בפסוק שבבראשית, העבודה שבלב והגשם שמצמיח את השדה הולכים כאן יחד.

בין שבח לבקשה

החל ממוסף של שמיני עצרת אומרים בתפילת העמידה "משיב הרוח ומוריד הגשם". בפתח מסכת תענית יש מחלוקת: לדעת רבי אליעזר מתחילים להזכיר את הגשם כבר ביום הראשון של סוכות, ולדעת רבי יהושע רק ביום טוב האחרון של החג, כלומר בשמיני עצרת. רבי יהושע הקשה: גשם בסוכות הוא סימן קללה, אז למה להזכיר אותו? רש״י מסביר שכשיורד גשם כולם יוצאים מהסוכה, ונראה כאילו ה׳ אינו רוצה במצווה שלנו. רבי אליעזר השיב שיש הבדל בין להזכיר את הגשם לבין לבקש אותו:

אף אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו.

(תענית ב׳ ע״א)

ובהמשך רש״י מפרש: להזכיר פירושו לספר ב"גבורות של מקום שמוריד גשמים", כלומר בכוחו של ה׳ להוריד גשם, ולשאול פירושו "שיתפלל על הגשמים". אנחנו לא נוהגים כרבי אליעזר, ומתחילים להזכיר רק בשמיני עצרת, אבל ההבחנה בין הזכרה לבקשה נשארה בתפילה: הבקשה עצמה, "ותן טל ומטר", מתחילה בארץ ישראל רק בז׳ בחשוון, ובחוץ לארץ מאוחר יותר (תענית י׳ ע״א; שולחן ערוך אורח חיים קי״ז, א׳). יש משהו יפה בכך שבתקופה שבין שמיני עצרת לבין היום שבו מתחילים לשאול, אנחנו עומדים בדיוק בין שני השלבים שרש״י תיאר בבראשית: כבר מכירים בטובתו של הגשם ומשבחים את ה׳ עליו, אבל עוד לא מבקשים אותו.

ומה עם בני אדם?

לרבים מאיתנו קל יותר לבקש מלמעלה מאשר להרים טלפון לחבר או לחברה. בספר המוסר הקלאסי "חובת הלבבות" יש שער שלם על ביטחון בה׳, כלומר על הסמיכה על ה׳, ואפשר היה לצפות שמחברו ימליץ שלא לבקש מבני אדם. במבט ראשון זה אפילו נשמע כך: הוא כותב שמי שבוטח בה׳ לא "יקווה לאיש, ולא ייחל לבני אדם, ולא יעבדם להתרצות אליהם, ולא יחניף להם", ובהמשך אותו קטע מוסיף שהבוטח "יתפשט מבגדי טובותם וטורח הודאתם וחובת תגמולם". כלומר, מי שבוטח בה׳ פושט מעליו, כמו בגד, את התלות בטובות שאנשים עושים לו, ואיתה גם את הטורח להודות להם ואת החוב לגמול להם.

אבל כשקוראים מקרוב, מתברר שהוא מדבר על תקווה ועל תלות: הביטחון משחרר מהשעבוד לאנשים ולטובות שלהם. את הבקשה עצמה הוא לא אוסר. וכשהוא מגיע לדבר על מי שצריך משהו מאדם אחר, הוא מלמד איך לבקש:

הפנים הישרים לו כשיביא אותו הצרך לבקש חפץ ממי שהוא למעלה ממנו או למטה ממנו שיבטח בו על אלהיו וישימם סבה בהשלמתו כאשר ישים עבודת הארץ וזריעתה סבה לטרפו

(חובת הלבבות, שער הבטחון)

המילה "סבה" אינה כאן סיבה במובן של היום, אלא אמצעי: הצינור שדרכו הדבר מגיע. לדבריו, לבקש מאדם אחר זה כמו לחרוש ולזרוע: חלק רגיל מהדרך שבה הטוב מגיע אלינו, כל עוד הביטחון עצמו נשאר בה׳. וכשהעזרה מגיעה, הוא כותב שיש להודות לה׳, שהביא את הטובה, וגם לאדם שעזר. זו כבר לא הודיה של מי שתלוי וחייב, אלא הכרה בלב הטוב של מי שעזר:

ויודה למי שנעשה על ידו על לבו הטוב לו

(חובת הלבבות, שער הבטחון)

היד שצריך להושיט

הגמרא במסכת ברכות מספרת שרבי יוחנן ביקר חולה ושאל אותו אם הייסורים חביבים עליו, כלומר אם הוא מוכן לסבול אותם בשביל השכר שמקבלים עליהם. החולה ענה "לא הן ולא שכרן": לא אותם וגם לא את השכר שלהם. רבי יוחנן אמר לו "הב לי ידך", תן לי את ידך, והקים אותו. ופעם אחרת חלה רבי יוחנן עצמו:

ר' יוחנן חלש על לגביה א"ל חביבין עליך יסורין א"ל לא הן ולא שכרן א"ל הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה אמאי לוקים ר' יוחנן לנפשיה אמרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים

(ברכות ה׳ ע״ב)

מישהו נכנס לבקר אותו, אמר לו את אותן מילים בדיוק, והקים אותו. הגמרא שואלת: למה מי שהקים אחרים לא הקים את עצמו? ועונה: אסיר לא יכול לשחרר את עצמו מבית הסוהר. הגמרא לא מספרת שרבי יוחנן ביקש עזרה. היא מספרת שכשהציעו לו יד, הוא נתן את שלו. גם לקבל עזרה זה צעד, ולא תמיד פשוט.

מה שנשאר

לפי רש״י, הדשאים על פתח הקרקע חיכו לגשם, והגשם חיכה למישהו שיבין שיש צורך ויתפלל. ובעל חובת הלבבות מלמד שגם בקשה מאדם היא חלק מהדרך שבה הטוב מגיע, כמו לחרוש ולזרוע. לפעמים האדם הזה הוא חבר או חברה, מישהו מהמשפחה, איש או אשת מקצוע.

אולי הצורך לבקש אינו פגם בבריאה, אלא חלק מהתוכנית שלה. ואולי לפעמים, כשאנחנו אומרים "אני אסתדר", משהו יפה נשאר עומד על פתח הקרקע, ולא צומח.

✨ נקודות לחברותא

• רש״י מתאר שני שלבים: להבין שיש צורך, ורק אחר כך להתפלל. כשאתם צריכים עזרה, מה קשה לכם יותר: להודות בזה, או לבקש?
• רבי יוחנן הקים אחרים, ובכל זאת לא יכול היה לקום לבד. מה מקל עליכם להושיט יד כשמישהו מציע לכם את שלו?