מחכים לאחרון שבדרך

שבועיים של המתנה

המשנה במסכת תענית מביאה שתי דעות:

בִּשְׁלשָׁה בְּמַרְחֶשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ; חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הַחַג, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת

(משנה תענית א׳, ג׳)

מרחשוון הוא השם המלא של חודש חשוון. לפי הדעה הראשונה מבקשים גשם כבר בג׳ בחודש. רבן גמליאל אומר: בז׳, חמישה עשר יום אחרי החג, כדי שהאחרון יספיק להגיע עד נהר פרת, הרחק מירושלים.

ומי הוא אותו אחרון? המשנה לא אומרת. הגמרא והמפרשים מסבירים שמדובר בעולי רגלים, אלה שעלו לבית המקדש בחג הסוכות וחוזרים עכשיו ברגל לבתיהם. הריטב״א, מגדולי פרשני התלמוד, כותב שלפי שתי הדעות זמן הגשמים מתחיל כבר אחרי החג, ומסביר מה מעכב את הבקשה: החשש שהגשם יעצור אותם בדרכם חזרה, "ונמצאת מכשילן לעתיד לבא". "לעתיד לבא" אינו כאן אחרית הימים, אלא הפעם הבאה: מי שנתקע בגשם בדרך הביתה עלול לחשוב פעמיים לפני שיעלה שוב.

שתי דעות, דאגה אחת

על רבן גמליאל כותב הריטב״א:

ור״ג חיישי׳ לכלהו לעולי רגלים ואפי׳ לאחרון שבהם

(חידושי הריטב״א תענית י׳ ע״א)

כלומר, רבן גמליאל דואג לכל עולי הרגלים, ואפילו לאחרון שבהם.

אבל גם בעלי הדעה הראשונה דואגים להם. הם מחכים עד ג׳ בחשוון, מועד שבו רוב העולים כבר הגיעו הביתה. ומה עם השאר?

ואידך מיעוטא ליזלו ביממא ובליליא כי היכי דלא תתמנע שאלת גשמים אמתולטיהו כולי האי

(חידושי הריטב״א תענית י׳ ע״א)

והמעטים שעוד בדרך, שילכו ביום ובלילה, כדי שהבקשה על הגשם לא תתעכב כל כך בגללם.

יוצא ששתי הדעות לא חלוקות בשאלה אם לחשוב על מי שעוד בדרך. הן חלוקות בשאלה כמה לעכב בשבילו את מה שכולם צריכים. גם ההכרעה לא אחידה: בתלמוד הבבלי אומר רבי אלעזר "הלכה כרבן גמליאל" (תענית י׳ ע״א), ובתלמוד הירושלמי נאמר "הלכה כמי שהוא אומר בשלשה במרחשון" (ירושלמי תענית א׳, ג׳). בארץ ישראל נוהגים כרבן גמליאל, ושולחן ערוך קובע כך בלי להביא את הטעם: "ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל ז׳ במרחשון" (שולחן ערוך אורח חיים קי״ז, א׳).

גם האחרון מתבקש למהר

יש כאן פרט שקל לפספס. לפי הריטב״א, מירושלים ועד גבולות הארץ יש דרך של עשרים יום, ורבן גמליאל נותן רק חמישה עשר. מה עושים בהפרש?

רמו עלייהו דלזלו האי טפי מאדם בינוני או שילכו בלילה קצת

(חידושי הריטב״א תענית י׳ ע״א)

מטילים על מי שדרכו ארוכה ללכת מהר יותר מאדם רגיל, או להמשיך קצת גם בלילה. גם השיטה שמחכה לאחרון לא עוצרת בשבילו את העולם. היא מחכה, ומבקשת ממנו להזדרז.

תמונה קרובה, מהצד של מי שמאט את הקצב, מופיעה כבר במדבר. מחנה דן נסע בסוף, "מְאַסֵּף לְכׇל הַמַּחֲנֹת" (במדבר י׳, כ״ה), והנצי״ב בפירושו העמק דבר מתאר מה עשו עם הנחשלים, אלה שנשארו מאחור כי לא עמדו בקצב:

ומחנה בני דן היו הולכים לאט עם הנחשלים עד שהביאום לצבאותם

(העמק דבר על במדבר י׳, כ״ה)

כלומר, מחנה דן הלך לאט יחד עם הנחשלים, עד שהביא אותם בחזרה אל המחנות שלהם.

ומה היום?

טעם עולי הרגלים שייך לימים שבהם עלו לבית המקדש. ומה אחרי החורבן? כבר הגמרא נוגעת בזה. רבי אלעזר פוסק כרבן גמליאל, ורבי יוחנן סובר שמבקשים מיד, והגמרא מיישבת ביניהם בחילוק: "כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים" (תענית ד׳ ע״ב). כלומר, ההמתנה נאמרה לימי המקדש, וכשאין מקדש מבקשים מיד אחרי החג. גם הריטב״א כותב שאחרי החורבן, כשאין עולי רגלים, שתי הדעות "מודו" (מסכימות) שמתחילים לבקש כבר במוצאי החג.

ובכל זאת, בארץ ישראל ממשיכים להתחיל בז׳ בחשוון. ערוך השולחן כותב שלפי טעם עולי הרגלים היה מקום לבקש מיד אחרי החג, אבל מוסיף שהתקנה, ההסדר שקבעו חכמים, נשארה כמו שהייתה: "מכל מקום לא נשתנה התקנה" (ערוך השולחן אורח חיים קי״ז, ב׳). כף החיים מביאה את הר״ן, מפרשני התלמוד, שלפיו הטעם עדיין במקומו. גם אחרי החורבן, הוא מסביר, אנשים מכל הסביבה התאספו בחג לירושלים, ובימיו עדיין נהגו כך: "כמו שעושין גם היום" (כף החיים אורח חיים קי״ז, אות ט׳). שתי ההבנות עומדות זו לצד זו.

מה שנשאר

ואולי המקורות האלה אומרים משהו גם על הרגע בראש הגבעה. ההמתנה איננה רק ויתור של מי שכבר הגיע, אלא מאמץ משני הצדדים: אנחנו נחכה עוד קצת, ומי שמאחור ימהר עוד קצת. וכשנבקש בליל ז׳ בחשוון "ותן טל ומטר", המועד עצמו יזכיר את מי שעשה את הדרך הארוכה הביתה וחזר אחרון.

✨ נקודות לחברותא

• לפי הריטב״א, הדעה הראשונה מחכה עד שרוב העולים יגיעו, ורבן גמליאל עד שיגיע גם האחרון. כשאנחנו בקבוצה שמחכה, איפה עובר אצלנו הקו?
• גם בשיטת רבן גמליאל, כותב הריטב״א, מי שדרכו ארוכה מתבקש ללכת מהר יותר מאדם רגיל. מה קשה לנו יותר: לחכות למישהו, או לבקש ממנו למהר?