מה עושים עם הבטחה שאף אחד לא בא לגבות

שורה אחת לפני "מוצא שפתיך"

בפרשת כי תצא באות שלוש שורות ברצף:

כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא. וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ.

(דברים כ״ג, כ״ב-כ״ד)

נדר, במובנו ההלכתי, הוא דרך ליצור חיוב באמצעות דיבור. הרמב״ם מחלק אותו לשניים: בנדרי איסר אדם אוסר על עצמו דבר המותר לו, ובנדרי הקדש הוא מחייב את עצמו בקרבן שאינו חייב בו (הלכות נדרים א׳, א׳-ב׳). קיומו הוא מצוות עשה מן התורה (שם א׳, ד׳).

והסדר מפתיע. בין "לא תאחר לשלמו" ובין "מוצא שפתיך תשמור" נכנסת שורה שמדברת בכיוון אחר לגמרי: מי שנמנע מלנדור, אין בו חטא. ובקהלת יש פסוק שנשמע כמו הד לזה: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" (קהלת ה׳, ד׳).

מי עדיף

במסכת נדרים מובאת ברייתא, מקור קדום מזמן המשנה, שקוראת את הפסוק הזה ונחלקת בו:

טוב אשר לא תדור וגו׳ טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם

(נדרים ט׳ ע״א)

בקריאה ראשונה נדמה שיש כאן שתי עמדות שקולות. אבל כשהגמרא ממשיכה את הסוגיה, היא מצמצמת את דברי רבי יהודה: "נודר ומשלם" מתפרש בסופו של דבר דווקא ביחס לנדבה, כלומר הפרשת הדבר עצמו כאן ועכשיו, ולא לנדר, שהוא נטילת חיוב לעתיד (נדרים י׳ ע״א). ובאותו עניין מביא הטור, ספר הלכה מן הראשונים, את דברי שמואל: "כל הנודר אע״פ שמקיימו נקרא רשע" (טור יורה דעה ר״ג).

כלומר המחלוקת נשמעת רחבה יותר ממה שנשאר ממנה למסקנה, והנטייה העקרונית של הסוגיה היא להיזהר דווקא מיצירת חיוב חדש על עצמנו.

משקולת, או מנגנון שמזיז

אבל כאן נכנס הבדל חשוב: לא כל נדר נולד מאותה סיבה. יש נדר שרק מוסיף על האדם חיוב, ויש נדר שכל תכליתו להזיז אותו ממקום שהוא תקוע בו. הרמב״ם מעמיד באור אחר נדר מהסוג השני, שנועד לתקן משהו באדם עצמו:

מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח

(רמב״ם הלכות נדרים י״ג, כ״ג)

"לכונן דעותיו", כלומר ליישר את מידותיו.

והטור מוסיף צורה שנייה: נדר שנועד דווקא לעזור לאדם לעמוד בחיוב שכבר קיים עליו. בתוך סימן שכולו קריאה להתרחק מנדרים, הוא מדגים אותו בתנאים ברורים: כשמדובר במצווה שהאדם ממילא מחויב בה, והוא ירא שמא יתרשל, ויש בידו לקיים. מי שאומר "אשנה פרק זה ואשנה מסכתא זו" מותר לו לנדור "לזרוזי נפשיה", כדי לזרז את עצמו (טור יורה דעה ר״ג).

הבטחה, ולא נדר

כאן צריך דיוק. הבטחה שאדם אומר לעצמו בלי לשון נדר אינה נדר. ספר החינוך, המונה את מצוות התורה, מביא את דעת הרמב״ן ומבחין בין נדר מוגדר ובין דיבור רגיל. מי שאמר בדיבור בלבד "אלך למקום פלוני" אינו מחויב, ובלשונו: "איננו מתחיב בעשה כלל". ומיד אחר כך באה שורה שקשה לעבור לידה: "אבל ראוי לכל מי שחננו האל דעת לקיים כל דבריו" (ספר החינוך מצוה תקע״ה).

ויש דעה מרחיקה יותר. קיצור שולחן ערוך, שכתב את ההלכה בלשון קצרה ונגישה, אומר שגם אמירה רגילה על דבר מצווה עשויה להיחשב נדר, "בדיבור בעלמא הוי נדר, ומחויב לקיים", ולכן יש להיזהר ולומר "בלי נדר" (קיצור שולחן ערוך ס״ז, ד׳). ההקבלה בין המשפטים שאמרנו לעצמנו ובין הלכות נדרים היא אפוא השראה, לא זהות. ואם עולה שאלה למעשה, זו שאלה לרב.

המנגנון שנבנה כדי לצאת

ומול הרצינות הזאת בנתה המסורת גם דרך יציאה. המשנה במסכת חגיגה מציבה את היתר נדרים במקום החריף ביותר, כדין שאין לו על מה להישען בפסוקים:

הֶיתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ

(משנה חגיגה א׳, ח׳)

הגמרא שם אינה משאירה זאת כך, ומביאה חכמים שכל אחד מהם מוצא לדבר פסוק.

והמנגנון עצמו פשוט בניסוחו, אבל לא בכוונתו. הטור מדייק שלא כל חרטה נחשבת: מי שמתחרט מעכשיו ואילך, ועד עתה היה חפץ במה שנדר, אין זו חרטה. אבל את מי שמתחרט על עצם הנדר שואלים "אתה חפץ בנדר זה", והוא עונה "איני חפץ בו ומתחרט אני שנדרתי", ואומרים לו שלוש פעמים "מותר לך" (טור יורה דעה רכ״ח). וכיוון ש"האידנא", כלומר בימינו, "אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד", ההתרה נעשית בפני שלושה (שולחן ערוך יורה דעה רכ״ח, א׳).

ואף על פי כן, אין זה טכני. באותו סימן מזהיר הרא״ש, מגדולי הראשונים, שלא יאמר אדם שהוא מתחרט מעיקרו "אלא א״כ הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם, שאם לא כן אין ההתרה התרה" (טור יורה דעה רכ״ח).

ואת המנהג הזה קבעו בערב ראש השנה. ערוך השולחן מזכיר אותו כדבר מובן מאליו, בסופו של סעיף שעוסק ביום הזה: "והמנהג להתיר נדרים בערב ראש השנה" (ערוך השולחן אורח חיים תקפ״א, י״ב).

בלי שורה תחתונה

יש משהו בעיתוי. ממש לפני ראש השנה, שהמסורת רואה בו יום דין, הונח טקס קצר, שבלב שלו עומד אדם שאומר בקול מה הוא כבר לא מחזיק. לא קיים, ולא נכשל. שוחרר.

והרא״ש מזכיר שזה עובד רק כשזה אמיתי. אי אפשר להשתחרר ממשהו שעדיין רוצים בו. אולי בגלל זה הטקס מבקש בדיקה לפני שהוא מבקש ויתור: לעבור על המשפטים הישנים ולראות מי מהם עוד באמת שלנו.

✨ נקודות לחברותא

• למסקנה הסוגיה נוטה להיזהר מיצירת חיוב חדש על עצמנו. יש אצלכם דברים שההצהרה עליהם בקול עוזרת לכם לעשות, או שהיא בעיקר מוסיפה משקל?
• הרא״ש מזהיר שהתרה עובדת רק כשאדם באמת כבר לא מחזיק בנדר. איזה משפט ישן שלכם כבר לא באמת שלכם, ופשוט לא ויתרתם עליו בקול?