החודש שלא קיבל חג

שבע שנים של בנייה

שלמה המלך בנה את בית המקדש בירושלים במשך שבע שנים. ספר מלכים מציין בדיוק מתי העבודה הסתיימה:

וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכׇל דְּבָרָיו וּלְכׇל מִשְׁפָּטָו וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים.

(מלכים א׳ ו׳ ל״ח)

רש״י מזהה את "ירח בול" ומסביר גם את השם:

"בירח בול" - הוא מרחשון שהעשב בלה בשדה ובוללין לבהמה מן הבית מלשון (שופטים יט כא) ויבל לחמורים

(רש״י על מלכים א׳ ו׳ ל״ח)

כלומר, חודש שבו העשב בשדה כבר קמל, ואת הבהמות מאכילים מספוא מן הבית. אבל חנוכת הבית לא נערכה בחודש הזה. בפרק ח׳ מסופר:

וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

(מלכים א׳ ח׳ ב׳)

ירח האיתנים הוא החודש השביעי, תשרי, ו"החג" הוא סוכות. הבית היה מוכן בחשוון, והשמחה חיכתה לתשרי.

שנה של דלת נעולה

מה קרה בחודשים שבינתיים? ילקוט שמעוני, אוסף גדול של מדרשים שנערך בימי הביניים, מספר:

משנעשה הבית בירח בול נעשה נעול י"ב חדש והיו הכל ממלמלים על שלמה לומר לא בנה של בת שבע הוא היאך הקב"ה משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו

(ילקוט שמעוני, מלכים א׳, רמז קפ״ד)

לפי המדרש, הבית עמד גמור ונעול שנים עשר חודשים, והעם מלמל נגד שלמה: הרי הוא בנה של בת שבע, ואיך ישרה הקב״ה את שכינתו, את נוכחותו, במעשה ידיו? אבל המדרש מעמיד מול הרינון הזה הסבר אחר. הדחייה לא הייתה בידי שלמה, היא הייתה תוכנית של הקב״ה:

והקב"ה חשב לערב שמחת בית המקדש בחדש שנולד בו אברהם, בירח האיתנים זה חדש תשרי... וכיון שנפתח בחדש מועדות והקריב הקרבנות וירדה האש אמר הקב"ה עכשו נשלמה המלאכה

(ילקוט שמעוני, מלכים א׳, רמז קפ״ד)

הקב״ה רצה "לערב", לחבר, את שמחת המקדש עם החודש שבו, לפי המדרש, נולד אברהם אבינו. ורק כשהבית נפתח בתשרי, "חדש מועדות", חודש החגים, והאש ירדה על המזבח, אמר הקב״ה: "עכשו נשלמה המלאכה".

החודש שהפסיד

המדרש מביא מיד מקרה דומה. לפי רבי חנינא, המשכן, המקדש הנייד שבנו בני ישראל במדבר, נגמר בכ״ה בכסלו, אבל הוקם רק בא׳ בניסן. ואז בא המשפט שבשבילו כדאי לקרוא את כל המדרש:

ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה אמר הקב"ה עלי לשלם, מה שלם לו הקב"ה חנוכת חשמונאי, וכן מרחשון עתיד הקב"ה לשלם לו

(ילקוט שמעוני, מלכים א׳, רמז קפ״ד)

כסלו "הפסיד": המלאכה נגמרה בו, והשמחה עברה לניסן. והקב״ה אומר: "עלי לשלם", אני אשלם לו. התשלום הוא "חנוכת חשמונאי", חג החנוכה. ומעניין שחנוכה מתחיל בכ״ה בכסלו, באותו תאריך שבו לפי המדרש נגמר המשכן. על מרחשון נאמר רק "עתיד": החשבון פתוח, והמדרש לא מפרט מה יבוא.

שימו לב גם למה שהמדרש לא אומר. הוא לא שם תלונה בפי החודש, ולא מדבר על עוול. הוא מתאר איך הקב״ה רואה את החודש שעשה את העבודה ונשאר בלי חגיגה, ולוקח את החוב על עצמו.

גם בשיא החג

ויש לסיפור צד נוסף, דווקא בתוך תשרי. בבית המקדש היה קורבן שנקרא "תמיד": כבש אחד בבוקר וכבש אחד לפנות ערב, כל יום, בלי הפסקה. כשהתורה מפרטת את הקורבנות המיוחדים של סוכות, פרים, אילים וכבשים לכל יום, היא חוזרת בכל אחד מימי החג על אותו ביטוי, "מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד":

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.

(במדבר כ״ט ט״ז)

"מלבד" פירושו בנוסף. קורבנות החג לא באו במקום התמיד, הם נוספו עליו. על השבת התורה אומרת זאת בלשון מוחשית עוד יותר: "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד" (במדבר כ״ח י׳).

המשנה במסכת זבחים הופכת את זה לכלל של סדר:

כָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. הַתְּמִידִים קוֹדְמִים לַמּוּסָפִין, מוּסְפֵי שַׁבָּת קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה

(משנה זבחים י׳ א׳)

"תדיר" הוא מה שחוזר לעיתים קרובות יותר, ו"מוספים" הם הקורבנות הנוספים של שבת וחג. מה שבא כל יום מוקרב לפני מה שבא פעם בשבוע, וזה לפני מה שבא פעם בחודש או פעם בשנה. רש״י, במסכת ברכות, מסביר שהתורה הוסיפה במכוון את המילים "אשר לעולת התמיד" (במדבר כ״ח כ״ג):

אשר לעולת התמיד קרא יתירה למילף דבשביל שהיא תמיד הקדימה הכתוב ומכאן אתה למד לכל התמידין

(רש״י על ברכות נ״א ע״ב)

"קרא יתירה" פירושו מילים שנראות מיותרות, והן באו ללמד שהתורה הקדימה את הקורבן משום שהוא תמידי. חשוב לדייק: זה כלל של סדר, לא של חשיבות. מיד אחריו המשנה מביאה כלל נוסף, "כל המקודש מחבירו קודם את חבירו" (זבחים פ״ט ע״א): גם מה שקדוש יותר בא ראשון. החג לא נחות מהשגרה, והשגרה לא מתחרה בו. התמיד פשוט בא ראשון, והחג נבנה עליו.

היום שאחרי

חשוון עשה את העבודה. בו נגמר הבית, בו הסתיימו שבע שנים של בנייה, והחגיגה הלכה לחודש אחר. ובכל זאת, המדרש לא שוכח אותו: "עתיד הקב"ה לשלם לו". ובתוך תשרי עצמו, בכל בוקר של חג, הקורבן הראשון על המזבח היה התמיד, אותו כבש של כל יום רגיל.

אולי זה מה שאפשר לקחת איתנו ליום שאחרי. השגרה אינה רק מה שנשאר כשהחג נגמר. היא עומדת שם גם לפניו, והחג נבנה עליה. ומי שעושה את העבודה השקטה, יום אחרי יום, בלי מחיאות כפיים, לא נשכח.

✨ נקודות לחברותא

• המדרש אומר שכסלו "הפסיד", ושהקב״ה לקח על עצמו לשלם לו. יש בחייכם עבודה שקטה, שלכם או של מישהו קרוב, שהחגיגה עליה הלכה למקום אחר? איך אפשר לראות אותה?
• קורבנות החג נוספו "על" התמיד ולא במקומו. מה ה"תמיד" שלכם, הדבר הקטן שחוזר כל יום, ומה הוא מחזיק בשבילכם גם בימים הגדולים?