למה חודש ההתחלות החדשות נמצא דווקא בסוף השנה

חודש של התחלה, בסוף השנה

ערוך השולחן, ספר הלכה מקיף שנכתב בדורות האחרונים, מסביר בשורה אחת למה החודש הזה יועד לתשובה:

וחודש אלול הוא חודש המעותד לתשובה, שהוא החודש האחרון מהשנה, וקודם ימי הדין

(ערוך השולחן אורח חיים תקפ״א, א׳)

שווה לעצור על הצירוף. החודש שמוקדש לפתיחה מחדש איננו הראשון בשנה, אלא האחרון בה. הוא לא הדף הריק בתחילת המחברת, אלא הדף האחרון, זה שכבר יש עליו כתמים.

גם הגבול שלו אינו חד. חודש אב מלא, שלושים יום, ולכן ראש חודש אלול נמשך יומיים: ל׳ באב, שהוא עדיין החודש הקודם, וא׳ באלול. ערוך השולחן כותב שהתקיעה בשופר מתחילה ביום השני של ראש חודש, "מפני שהוא יום הראשון לחדש זה", ומשנה ברורה (אורח חיים תקפ״א) מביא את שני המנהגים: יש המתחילים ביום הראשון של ראש חודש, ויש ביום השני. כלומר, ראש החודש נפתח יום שלם לפני שהחודש עצמו נפתח.

היום הראשון של הארבעים האחרונים

וכדאי לראות מה קרה בתאריך הזה בפעם הראשונה. אחרי מתן תורה עלה משה להר סיני לארבעים יום, ובזמן הזה עשה העם את עגל הזהב. משה ירד, ראה, ושבר את הלוחות. שלושה ימים הוא נשאר למטה, ובעשרים בתמוז עלה שוב לארבעים יום נוספים. מדרש תנחומא, מדרש על התורה, פותח במניין כולל: "מאה ועשרים יום עשה משה אצל הקדוש ברוך הוא", ומפרק אותו לשלוש פעימות של ארבעים. וכך נחתמת השנייה ונפתחת השלישית:

עשה שם עשרה מן תמוז וכל חדש אב, הרי ארבעים יום. עלה בראש חדש אלול

(מדרש תנחומא כי תשא ל״א)

ראש חודש אלול, אם כן, אינו פותח סיפור חדש. לפי הספירה הזאת הוא היום הראשון של ארבעים הימים האחרונים, ולפניו כבר עברו שמונים מתוך המאה ועשרים, ובין הפעימה הראשונה לשנייה נשברו הלוחות. ערוך השולחן מביא בשם פרקי דרבי אליעזר, מדרש קדום, שבאותו יום נאמר למשה "עלה אלי ההרה", "שאז עלה לקבל לוחות אחרונות".

התחלה שבנויה משתי מילים של סוף: החודש האחרון, והלוחות האחרונות.

מי מייצר את הרגע הנכון

קיצור שולחן ערוך, ספר שסיכם את ההלכה למעשה בלשון פשוטה, פותח את הסימן על החודש הזה בקביעה שנשמעת כמו הודעה על הלוח:

מראש חודש אלול עד אחר יום הכיפורים המה ימי רצון

(קיצור שולחן ערוך קכ״ח, א׳)

ימי רצון, ובלשון קיצור שולחן ערוך עצמו, ימים "מובחרים יותר ומזומנים לתשובה". בקריאה ראשונה זה נשמע כמו חלון שכבר פתוח שם וממתין, וכל מה שנדרש הוא להיכנס אליו בזמן. שפת אמת, ספר חסידות של האדמו״ר מגור, מוסיף לזה כיוון שני:

וכשמכינים לבם להתדבק למעלה נעשה עת רצון למעלה

(שפת אמת לחודש אלול תרנ״ט)

באותו קטע הוא מחדד את ההבדל בין ארבעים הימים של הלוחות הראשונות לארבעים של האחרונות. בארבעים הראשונים הרצון בא מלמעלה ועורר רצון למטה. בארבעים האחרונים הוא מתאר תנועה שמתחילה למטה. התשובה של בני ישראל, מתוך אהבה, היא שיוצרת למעלה את ימי הרצון:

ובמ׳ ימים האחרונים בכח תשובת בנ״י מאהבה נעשה למעלה ימי רצון

(שם)

הסדר הזה מוסיף שכבה. לא רק "יש עכשיו זמן טוב, ולכן אפשר לזוז", אלא גם ההפך: התנועה עצמה עושה את הזמן.

חכמי המוסר, כפי שמביא ערוך השולחן, רמזו על החודש בפסוק "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיר השירים ו׳, ג׳), שראשי התיבות שלו הם א-ל-ו-ל. גם בו הסדר מפורש. ערוך השולחן מפרש: "שעתה העת שיהיו כל מחשבותי לדודי", והמענה מהצד השני בא אחר כך.

ההתחלות שבאמת קרו

אם נסתכל על ההתחלות שבאמת קרו לנו, רובן לא נראו כמו פתיחה. הן קרו באמצע שבוע עמוס, אחרי ויכוח, בתוך תקופה שלא היה בה שום דבר סמלי. הדף החלק, לעומת זאת, בעיקר הבטיח.

מעניין שהמסורת הניחה את חודש הפתיחה שלה בדיוק בנקודה כזאת: בסוף השנה, ביום שאחרי, על משטח שכבר יש עליו סימנים. לא מפני שאין ערך ברגע נקי, אלא אולי מפני שההתחלה מעולם לא חיכתה לו.

✨ נקודות לחברותא

• שפת אמת מתאר את ארבעים הימים האחרונים כימים שבהם התשובה שלמטה היא שעושה את הרצון שלמעלה. מתי חיכיתם לרגע הנכון, ומתי גיליתם שהוא נוצר דווקא מזה שהתחלתם?
• אלול הוא החודש האחרון של השנה, וגם הראשון של התהליך. מה זה עושה למחשבה על התחלות, כשההתחלה יושבת בקצה של משהו ולא בפתח שלו?