החדר שבו מדברים עליכם

האיש ששאל אם אפשר לחלום שבעים שנה

חוני המעגל חי בימי בית המקדש, מוכר בעיקר בזכות תפילתו לגשם. רבי יוחנן מספר על "אותו צדיק" שכל ימיו היה מצטער על הפסוק "בְּשׁוּב יְהֹוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ״ו, א׳). רש״י מזהה אותו כחוני, ומסביר שהפסוק מדבר על גלות בבל, שנמשכה שבעים שנה. שאלתו הייתה פשוטה: "מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא", האם יש אדם שישן שבעים שנה בחלום.

יום אחד פגש בדרך אדם שנוטע עץ חרוב, ושאל כמה שנים יעברו עד שהעץ ייתן פרי. "עד שבעין שנין", ענה האיש, כלומר שבעים שנה. חוני שאל אם הוא בטוח שיחיה עד אז, והאיש ענה:

האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי

(תענית כ״ג ע״א)

כלומר, אני מצאתי עולם שכבר יש בו חרובים, וכמו שאבותיי נטעו בשבילי, כך אני נוטע בשביל בניי. האיש הזה אינו מגדיר את עצמו לפי מה שיספיק לראות, אלא רואה את עצמו כחוליה בשרשרת.

חוני התיישב לאכול ונרדם, ורש״י מתאר שן סלע שעלתה סביבו, בליטה שהקיפה אותו. "איכסי מעינא ונים שבעין שנין", הוא נעלם מן העין וישן שבעים שנה.

הוא נכנס בדיוק כשדיברו עליו

כשהתעורר גילה שהאיש הקוטף מן החרוב הוא נכדו של הנוטע. הוא הלך לביתו ושאל אם בנו של חוני המעגל בחיים. אמרו לו שהבן איננו והנכד כן. אמר להם "אנא חוני המעגל", אני חוני המעגל, ו"לא הימנוהו", לא האמינו לו.

משם הלך לבית המדרש, וכאן מגיעה התפנית. הוא שומע את החכמים אומרים "נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל", הלימוד שלנו בהיר כמו בשנותיו של חוני המעגל, שכל קושיה שהתקשו בה היה מיישב להם. שמו מהלך בחדר, נאמר באהבה, והוא עומד שם ושומע.

אמר להו אנא ניהו לא הימנוהו ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה חלש דעתיה בעי רחמי ומית

(תענית כ״ג ע״א)

אמר להם: זה אני. לא האמינו לו, ולא נהגו בו בכבוד הראוי לו. "חלש דעתיה", רוחו נפלה. ביקש רחמים, ומת.

וכאן חוזר אלינו החרוב. השרשרת עצמה לא נקטעה. בהמשך הסוגיה מספרת הגמרא על אבא חלקיה, נכדו של חוני, שאליו היו החכמים שולחים לבקש גשם, בדיוק כמו אל סבו. החרוב נתן פרי, והדורות המשיכו. רק חוני עצמו כבר לא היה בפנים.

הפתגם שנאמר גם במקום אחר

על הסיפור חותם רבא בשורה אחת:

היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא

(תענית כ״ג ע״א)

זה מה שאומרים הבריות: או חברות, או מיתה. אותו פתגם מופיע בשם רבא גם במסכת בבא בתרא, בנוסח אחר:

או חברא כחברי דאיוב או מיתותא

(בבא בתרא ט״ז ע״ב)

שם מדובר ברעיו של איוב, שידעו שבאו עליו ייסורים אף שהיו רחוקים זה מזה שלוש מאות פרסה. מניין ידעו? הגמרא מביאה שתי אפשרויות: יש שאמרו שהיו להם כתרים, ויש שאמרו שהיו להם אילנות, וכשנבלו ידעו. על הכתרים מסביר רש״י:

כתרים ובכל כתר שלשה פרצופים ואיש את שמו מחוקק על פרצופו וכשבאין יסורין על אחד מהן פרצופו משתנה

(רש״י על בבא בתרא ט״ז ע״ב)

שני הצדדים של הפתגם עומדים זה מול זה. רעי איוב ידעו שמשהו קרה בלי מילה אחת, ממרחק עצום, וחכמי בית המדרש לא זיהו את חוני, שעמד מטר אחד מהם.

למה כתוב "קנה"

במסכת אבות אומר יהושע בן פרחיה:

עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר

(משנה אבות א׳, ו׳)

הרמב״ם, בפירושו למשנה, עוצר על הפועל המוזר: "זכר אותו בלשון קנייה, ולא אמר עשה לך חבר", וקושר את זה מיד לפתגם שלנו. הוא מונה, בעקבות אריסטו, שלושה מיני אהבה. אוהב מעלה, שבו שני החברים רוצים אותו דבר עצמו והוא הטוב, הוא מזהה כחבר שהמשנה מצווה לקנות. אבל בדרך לשם הוא מחלק אחד מן המינים לשניים, ומתעכב על סוג שמתאר בדיוק את מה שחסר לחוני:

אוהב בטחון הוא שיהיה לאדם אוהב תבטח נפשו בו לא ישמר ממנו לא במעשה ולא בדיבור, ויודיעהו כל ענייניו הטוב מהם והמגונה

(רמב״ם, פירוש המשניות, אבות א׳, ו׳)

לא חבר שעוזר, ולא חבר ששמע עליכם. חבר שלפניו אפשר לא לשמור על עצמנו, לא במעשה ולא במילה, ולספר לו גם את מה שלא מספרים.

וזה בדיוק מה שלא היה לחוני. בבית המדרש חלקו כבוד לשם, ולו עצמו "לא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה", לא נהגו בו בכבוד הראוי לו. אולי זה ההבדל בין להיות מוערך ובין להיות מוכר. הערכה אפשר לקבל גם מרחוק, ואפילו שבעים שנה אחרי. להיות מוכר זה שיש מישהו אחד שהפנים שלנו לנגד עיניו, ואם משהו בהן ישתנה, הוא ישים לב.

✨ נקודות לחברותא

• חוני שמע את שמו נאמר בכבוד, ובכל זאת רוחו נפלה. מה ההבדל בין מישהו שיודע עליכם ובין מישהו שמכיר אתכם?
• הרמב״ם מתאר חבר שלפניו אדם אינו שומר על עצמו, לא במעשה ולא בדיבור. מה גורם לנו לשמור על עצמנו דווקא מול מי שקרוב אלינו?