מה אומרים כשאין מה לומר

שבעה ימים של שתיקה

הדמות הראשונה שהתמודדה עם שבר גדול בתנ״ך היא איוב, אדם שאיבד בבת אחת את ילדיו, את רכושו ואת בריאותו. שלושה מחבריו שמעו על מה שקרה ובאו אליו, וכך מתאר הכתוב את מה שעשו:

וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד.

(איוב ב׳, י״ג)

שבעה ימים ושבעה לילות הם ישבו לצדו על הארץ, בלי לומר מילה אחת. לא כי לא היה להם מה לומר, אלא להפך, כי ראו שהכאב גדול מכל מה שאפשר לומר. הם הבינו שברגע כזה נוכחות שקטה שווה יותר מכל נחמה מדוברת.

עד שהאבל פותח את פיו

מהתמונה הזו למדה המסורת כלל שנשמר עד היום. הרמב״ם, שאסף את דיני האבלות, כתב על מי שבאים לנחם:

ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחלה שנאמר ואין דובר אליו דבר.

(רמב״ם, הלכות אבל י״ג, ג׳)

הרעיון עדין ונוקב. לא המנחמים פותחים את השיחה, אלא האדם השבור. הם באים, יושבים, ומחכים. אם הוא רוצה לדבר, הם שם להקשיב. אם הוא רוצה לשתוק, הם שם לשתוק איתו. הנחמה לא מתחילה במה שיש לנו לומר, אלא בנכונות שלנו להיות שם בלי לומר. יש כאן תצפית יפה על חוכמת המסורת: היא הפכה את השתיקה לצד הבשורה, לא לחוסר אונים.

נחמה כפולה

וכאן נכנסת המילה של העונה. ההפטרה של שבת נַחֲמוּ נפתחת בפסוק:

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם.

(ישעיהו מ׳, א׳)

המילה חוזרת פעמיים, נַחֲמוּ נַחֲמוּ, ופרשנים רבים עצרו על הכפילות הזו. אחד ההסברים היפים אומר שהנחמה באה בכפליים כנגד הצער שהיה כפול.

אבל אפשר לשמוע בכפילות גם משהו אחר. נחמה אמיתית כמעט אף פעם אינה חד-פעמית. היא לא מילה אחת שנאמרת ונגמרת, אלא נוכחות שחוזרת, שנשארת, שאומרת שוב ושוב "אני כאן". לא מקרה שהמילה אינה "תקנו" או "הסבירו", אלא "נַחֲמוּ", פועל שכולו קרבה.

מה באמת עוזר

כשמחברים את שלושת הקצוות, מתגלה משהו שקל לפספס. חבריו של איוב שתקו, הרמב״ם ביקש שנחכה לאבל, וישעיהו קרא לנחמה כפולה ומתמשכת. כולם אומרים אותו דבר בשפה אחת: נחמה איננה תיקון. היא נוכחות.

הרצון שלנו לומר את המשפט הנכון בא ממקום טוב, אבל לרוב הוא משרת אותנו יותר מאשר את מי שכואב לו. הוא מרגיע את אי-הנוחות שלנו מול הכאב של האחר. ומי שאיבד משהו לא צריך שנסדר לו את המחשבות. הוא צריך לדעת שהוא לא לבד. לפעמים המתנה הגדולה ביותר שאפשר להביא למישהו בצער היא פשוט לשבת לידו, בלי למהר להסביר, בלי לתקן, ולתת לנוכחות לדבר במקום המילים.

✨ נקודות לחברותא

• חִשבו על פעם שמישהו ניחם אתכם באמת. מה הוא עשה או אמר? האם זו הייתה מילה, או שדווקא השתיקה שלו היא שנשארה איתכם?
• למה כל כך קשה לנו לשבת ליד כאב בלי למלא אותו במילים? ממה אנחנו בעצם מנסים לברוח?
• "נַחֲמוּ נַחֲמוּ", פעמיים. מה מוסיפה נחמה שחוזרת ונשארת על פני מילה אחת שנאמרת פעם אחת?