היום שבו פתחו את הדלת בחזרה

היום הכי טוב, ולמה

ט״ו באב, חמישה עשר בחודש אב, נחשב במסורת ליום שמח במיוחד. הגמרא שואלת בפירוש מה טעמו של היום הזה, ומביאה כמה תשובות מפי חכמים שונים. שתיים מהן אינן על משהו טוב שקרה, אלא על דלת שנפתחה בין חלקי העם.

דלת שננעלה בשבועה

כדי להבין את הראשונה צריך לחזור לפרשה קשה בספר שופטים, המכונה "פילגש בגבעה". בעיר גבעה, שהיתה שייכת לשבט בנימין, נעשה מעשה זוועה באישה, והיא מתה. שאר השבטים דרשו מבנימין להסגיר את האשמים, בנימין סירב, ופרצה מלחמת אחים. השבט כמעט הושמד כליל, ונותרו ממנו מתי מעט. באותה שעת זעם נשבעו כל שאר השבטים שבועה חמורה:

וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה.

(שופטים כ״א, א׳)

במילים פשוטות, השבטים החרימו את בנימין. אף אחד לא ייתן את בתו לאיש מן השבט הזה. שבט שלם הוצא אל מחוץ למשפחה.

והנה הדבר המפתיע. כבר באותו רגע, מבעד לכעס, בצבצה חרטה. הכתוב מספר שהעם ישב ובכה ושאל:

לָמָה יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד.

(שופטים כ״א, ג׳)

גם מי שסגר את הדלת בעצמו כבר כאב שהיא סגורה.

הרגע שפתחו את הדלת

ואז, בהמשך הפרק, מגיעה התפנית:

וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי עָשָׂה יְהֹוָה פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

(שופטים כ״א, ט״ו)

העם התנחם, כלומר התחרט וריחם, על בנימין. הם מצאו דרך לעקוף את השבועה ולהחזיר את השבט אל הכלל. את הרגע הזה, של פתיחת הדלת בחזרה, קושרת הגמרא לט״ו באב:

רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל.

(בבא בתרא קכ״א ע״א)

"לבא בקהל" פירושו שהותר לבני בנימין להתחתן שוב עם שאר ישראל. היום שבו הפסיקו להחזיק שבט שלם בחוץ.

עוד קיר שנפל

הסיבה השנייה עשויה מאותו חומר. הגמרא אומרת:

אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה.

(בבא בתרא קכ״א ע״א)

כאן מדובר בהגבלה אחרת. היתה תקופה שבה אישה שירשה נחלה לא יכלה להינשא לשבט אחר, כדי שהקרקע לא תעבור משבט לשבט. ההגבלה הזאת יצרה קירות דקים בין השבטים. ביום הזה הבינו חכמים שהיא כבר אינה נוהגת, וכל השבטים הותרו לבוא זה בזה. עוד קיר בין חלקים של אותו עם, שנפל.

מה שנשאר מזה

כשאוספים את שתי הסיבות יחד, מתקבלת תמונה שקל לפספס. היום שהמסורת מכתירה כאחד הטובים ביותר אינו יום של ניצחון או של הישג. הוא יום שבו הפסיקו להשאיר מישהו בחוץ. פעם שבט שלם, פעם מחיצה בין משפחות.

וזה מה שיפה כאן, גם למי שהלוח העברי אינו חלק מהיומיום שלו. פיוס אמיתי אינו העמדת פנים שלא היה שבר. הוא ההחלטה שההדרה נמשכה מספיק, ושאדם, או שבט, או חבר, שווה יותר מהריב. לפעמים הדבר הגדול ביותר שאפשר לעשות הוא פשוט לפתוח דלת שכבר התרגלנו לחשוב עליה כנעולה.

✨ נקודות לחברותא

• חִשבו על דלת שסגרתם בפני מישהו. מה החזיק אותה נעולה כל כך הרבה זמן, הכעס עצמו, או ההרגל להישאר בכעס?
• כבר ברגע השבועה בכו השבטים על מה שעשו. מוכר לכם הפער הזה, בין העמדה שאנחנו נוקטים בזעם לבין מה שאנחנו כבר מרגישים באמת?
• הגמרא בוחרת לזכור את ט״ו באב לא כיום של אהבה חדשה אלא כיום שבו הוסרה הגבלה ישנה. מה זה אומר על ההבדל בין להתחיל מחדש לבין לתקן משהו שנשבר?