הדלת שנשארה פתוחה

מצווה, ולא רק משאלה

קודם כול, השמחה בחג איננה המלצה. בספר ההלכה שלו, משנה תורה, הרמב״ם כותב במפורש בהלכות שביתת יום טוב:

וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו

(רמב״ם, הלכות שביתת יום טוב ו׳, י״ז)

"בהן" מכוון לכל ימי החגים, גם לחול המועד, ו"הנלוים עליו" הם כל מי שמצטרף לבית. זו מצווה של ממש. אבל איך מצווים על רגש? ההלכה הבאה נפתחת במילה "כיצד", ועונה בדברים שאפשר לגעת בהם: לילדים נותנים קליות (גרעיני תבואה קלויים), אגוזים וממתקים; לנשים קונים בגדים ותכשיטים "כפי ממונו", כלומר לפי האמצעים של מי שקונה; והגברים אוכלים בשר ושותים יין. ואז מגיעה השורה שמשנה את התמונה:

וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו.

(רמב״ם, הלכות שביתת יום טוב ו׳, י״ח)

"מרי נפש" הם אנשים שנפשם מרה, שכואב להם. "כריסו" היא הבטן שלו. בבית של מי שמאכיל את העניים ובבית של מי שנועל את דלתו יכולים להיות אותו אוכל, אותו יין ואותם בני בית סביב השולחן. ההבדל הוא הדלת, ומי שנשאר מחוץ לה. הדלת הנעולה היא שהופכת את אותה סעודה בדיוק מ"שמחת מצוה" ל"שמחת כריסו".

שתי הלכות אחר כך, הרמב״ם מזהיר שלא להימשך אחרי היין והצחוק מתוך מחשבה שככל שמוסיפים בהם, כך מרבים במצוות השמחה, וקובע: "השכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות", כלומר השתוללות וטיפשות. השמחה שנצטווינו עליה, הוא ממשיך, היא "השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל", כלומר שמחה שעובדים בה את ה׳, בורא הכול (רמב״ם, הלכות שביתת יום טוב ו׳, כ׳). גם כאן, כמו בדלת הנעולה, לא האוכל והשתייה לבדם עושים את הסעודה לשמחת מצווה.

הרשימה שבפסוק

הדלת הזאת לא מתחילה ברמב״ם. על חג הסוכות התורה אומרת "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים ט״ז, ט״ו), ובפסוק שלפני כן היא מונה את מי שנכללים בשמחת החג:

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

(דברים ט״ז, י״ד)

ובספר החינוך, שמסביר את מצוות התורה אחת לאחת, נכתב במצוות השמחה ברגלים (שלושת החגים שבהם עלו לירושלים: פסח, שבועות וסוכות) שהתורה הזהירה "להכניס בכלל השמחה העניים והגרים והחלושים" (ספר החינוך, מצוה תפ״ח).

בזמן שבית המקדש עמד, השמחה שהתורה מצווה עליה הייתה קודם כול קורבן, "שלמי שמחה", ומי שהביא אותו אכל מבשרו. ובהלכות חגיגה, העוסקות בקורבנות החג, הרמב״ם מזהיר מפני טעות אחת:

לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצוה גמורה אלא חייב לשמח העניים והאמללים

(רמב״ם, הלכות חגיגה ב׳, י״ד)

"וידמה" פירושו יחשוב בטעות. וגם היום, בלי מקדש ובלי קורבן, אפשר לשבת בחג בתחושה שהמצווה קוימה עד הסוף, ולהחמיץ דווקא את מה שעושה אותה למצווה גמורה.

ומי שעומד בצד השני של הדלת

עד כאן אפשר לקרוא את הכתבה כאילו כולנו מארחים. אבל יש שנים שבהן דווקא השולחן שלנו ריק. בעל משנה ברורה, מפוסקי הדורות האחרונים, מעתיק את דברי הרמב״ם על מי שנועל את דלתות חצרו, ומתעכב על מי שקשה לו לבקש. הוא כותב שהחובה להאכיל את העניים בחג כבר התפרסמה בכל ישראל, ולכן בזמנו לא היה מצוי שעני יישאר בחג בלי סעודה, ומיד שואל:

אבל מה נעשה עם האומללים והנדכאים בעיר שמתביישין לפשוט יד ולבקש

(משנה ברורה, סימן תקכ״ט, ס״ק י״ז)

והתשובה שלו לא דורשת מהם להתגבר על הבושה. הוא מתאר מנהג שנהגו בכמה מקומות: לפני החג הלכו "נבוני לב", אנשים שליבם מבין, לבתי העשירים כדי לאסוף מהם תרומות עבור מרי הנפש האלה. מי שמתבייש לא צריך לדפוק על שום דלת; אחרים דופקים בשבילו. ועל אלה שנותנים את דעתם לכך הוא כותב "אשרי האנשים", כי הם "מזכין לעצמן ומזכין לכל אנשי העיר", כלומר מביאים זכות לעצמם ולעיר כולה.

וזה מחזיר אותנו לרמב״ם: הדאגה לעניים ולמרי הנפש אינה צדקה שמוסיפים על השמחה, אלא חלק ממנה. בלעדיה, הסעודה של בעל הבית, מלאה ככל שתהיה, היא "שמחת כריסו".

כשמשהו חסר ליד שולחן מלא

המקורות שראינו לא מבטיחים שהלב יתמלא ברגע שמדליקים נרות. אבל הם מודדים את שמחת החג לא רק במה שאנחנו מרגישים, אלא גם בשאלה את מי עוד אנחנו משמחים.

אולי התחושה שמשהו חסר איננה כישלון של הלב. אולי היא השאלה ששמחת החג שואלת אותנו: מי עוד יכול לשבת כאן איתנו? ולפעמים גם: לאיזה שולחן אנחנו עצמנו מוזמנים?

✨ נקודות לחברותא

• הרמב״ם שואל "כיצד" שמחים, ועונה במעשים. האם שמחה שמתחילה במעשה פחות אמיתית משמחה שמתחילה בלב, או שדווקא כך היא נבנית?
• בעל משנה ברורה מתאר אנשים ש"מתביישין לפשוט יד", ומנהג שחוסך מהם את הבקשה. מתי קל לקבל הזמנה או עזרה, ומתי קשה?