מי ביקש את השיער הלבן

אב ובן עם אותן פנים

הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת שביום שנגמל יצחק מהנקה, בסעודה שעשה אברהם, אנשים לעגו לאברהם ולשרה, ופקפקו אם אברהם, בן מאה, הוא באמת האב. פניו של יצחק השתנו והוא נעשה דומה לאברהם, והלעג נגמר. ומיד אחר כך הגמרא מוסיפה:

עד אברהם לא היה זקנה מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה

(בבא מציעא פ״ז ע״א)

בעברית: עד אברהם לא הייתה זקנה. מי שרצה לדבר עם אברהם דיבר עם יצחק, ומי שרצה לדבר עם יצחק דיבר עם אברהם. בא אברהם, ביקש רחמים, והייתה זקנה. רש״י מסביר שהבקשה נועדה "כדי שיכירו בינו ובין בנו".

כתר על הראש

מדרש תנחומא מספר את אותה בקשה בגרסה משלו. אברהם טוען שם שאנשים חיים מאה ומאתים שנה ואינם מזקינים, ולכן צריך להבדיל בין האב לבן ובין נער לזקן, "שיתכבד הזקן בנער", כלומר שהצעיר ידע לכבד את הזקן. והבקשה נענית כבר למחרת בבוקר:

הלך ולן באותה הלילה ועמד בבקר כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו, אמר לפניו רבש"ע עשיתני דוגמא, אמר לו עטרת תפארת שיבה

(מדרש תנחומא חיי שרה א׳)

קשה לדעת באיזה טון נאמר "עשיתני דוגמא", כלומר עשית ממני דוגמה, הראשון שרואים עליו את זה. התשובה פותחת בחצי פסוק ממשלי: "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה" (משלי ט״ז, ל״א). שֵׂיבָה היא השיער הלבן, ועֲטֶרֶת היא כתר. אברהם אמר שהפך לדוגמה, והתשובה קראה לשיבה שעל ראשו כתר.

לחצי השני של הפסוק, "בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא", קשור סיפור בילקוט שמעוני. רבי מאיר בא למקום שכל אנשיו היו שחורי ראש. הוא שאל אם הם מצאצאי עלי הכהן, שעל משפחתו נאמרה נבואה קשה: "וְכׇל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" (שמואל א׳ ב׳, ל״ג), כלומר שבני המשפחה ימותו לפני שיזקינו. הם ביקשו שיתפלל עליהם, והוא אמר להם "לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה" (ילקוט שמעוני בראשית רמז ק״ג). ומדרש שמואל על אבות מציע קריאה נוספת: אין אדם שזוכה לשיבה בזכות מעשיו, אלא "השם יתברך נותנה על צד הרחמים בדרך צדקה כמי שנותן צדקה לעני" (מדרש שמואל על אבות ו׳, ח׳).

מה שהולך ולא חוזר

המקורות לא מתעלמים מהאובדן. הגמרא במסכת שבת מביאה פתגם עצוב של רבי יוסי בר קיסמא:

ווי לה לחדא דאזלא ולא אתיא מאי היא א"ר חסדא ינקותא

(שבת קנ״ב ע״א)

חבל על האחת שהולכת ואינה חוזרת. מה היא? אומר רב חסדא: הנעורים. ומיד אחריו אומר רב דימי: "ינקותא כלילא דוורדא סבותא כלילא דחילפא", הנעורים הם נזר של ורדים, והזקנה נזר של חילפא, צמח שרש״י מזהה כסרפד. גם כאן הזקנה היא כתר, אבל כתר שצורב.

כמה עבר עליהם

באמצע דיון במסכת קידושין על הפסוק "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא י״ט, ל״ב), שבו נחלקו התנאים אם המצווה היא לקום מפני חכם או מפני כל מי שהזקין, מסופר שרבי יוחנן היה קם מפני זקנים נכרים, ואומר:

כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני

(קידושין ל״ג ע״א)

כמה תלאות עברו על אלה. רש״י מסביר: מקרים וצרות, וגם שראו "נסים הרבה ומופתים". רבי יוחנן לא קם בגלל מה שהם יודעים, אלא בגלל מה שעבר עליהם.

בלי לבחור

אף אחד מהמקורות האלה לא מבקש מאיתנו לבחור בין מה שאבד למה שהצטבר. הנעורים הולכים ולא חוזרים, ובאותו זמן השיער הלבן נקרא כתר, גם אם לפעמים הוא צורב. ואת השערה הלבנה במראה אפשר לראות כמו שרבי יוחנן ראה את הזקנים שקם מפניהם: סימן לכל מה שעבר עלינו.

✨ נקודות לחברותא

• לפי רש״י, אברהם ביקש את הזקנה "כדי שיכירו בינו ובין בנו", כלומר שיהיה אפשר לראות מי האב. מה השנים שלנו מאפשרות לאחרים לראות בנו, שלא היה אפשר לראות קודם?
• רבי יוחנן קם מפני זקנים נכרים בגלל "כמה הרפתקי עדו עלייהו". על מי בחיים שלנו אפשר לומר את זה, ומה היה משתנה אילו הסתכלנו עליו או עליה ככה?