מה זה הבדלה, ולמה מריחים בשמים במוצאי שבת?

השבת נגמרת, ולפני שחוזרים לשגרה עוצרים לכמה דקות: כוס יין, קופסת בשמים, נר קלוע, וברכה קצרה. זו ההבדלה. היא נראית כמו טקס פרידה קטן, ובעצם היא בדיוק זה. שווה להבין מה כל חלק בה עושה.

למה בכלל, ומה הסדר

הרמב״ם, מגדולי הפוסקים והוגי הדעות, קושר את ההבדלה לאותה מצווה שממנה בא גם הקידוש של ליל שבת: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו. בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה" (רמב״ם, הלכות שבת, פרק כ״ט, הלכה א׳). את היום המיוחד הזה מסמנים בדיבור בשני קצותיו, בכניסה וביציאה, ולא רק בהתחלה.

ומי קבע איך מבדילים? ערוך השולחן, ספרו ההלכתי המקיף של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, מסכם את הגמרא: "וכך תקנו אנשי כנסת הגדולה", שצריך הבדלה בתפילה וגם על הכוס (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רצ״ד, סעיף א׳). אנשי כנסת הגדולה הם ההנהגה של תחילת ימי בית שני, אותם חכמים שעיצבו את נוסח התפילה. אז ההבדלה קיימת בשני מקומות: משפט קצר בתוך תפילת ערבית של מוצאי שבת, ואחר כך על הכוס בבית.

והסדר עצמו קבוע. הטור, ספר ההלכה של רבי יעקב בן הרא״ש שעליו נבנה שולחן ערוך, פותח את הסימן בשורה אחת: "סדר הבדלה: יין, בשמים, נר, הבדלה" (טור, אורח חיים, סימן רצ״ו). ארבעה חלקים, בסדר הזה. שלושת הראשונים הם ברכות על דברים מוחשיים, והרביעי הוא הברכה שנותנת שם למה שקורה.

הבשמים, והנשמה היתירה

הגמרא אומרת שבשבת יש לאדם תוספת: "נשמה יתירה נותן הקב״ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש" (ביצה ט״ז ע״א, בשם רבי שמעון בן לקיש). הדרשה כאן היא משחק במילה "וַיִּנָּפַשׁ" שבפסוק, שקוראים אותה כאילו היא מורכבת משתיים: "ווי", שפירושו אוי, ו"נפש". כשהשבת נגמרת, משהו בפנים מתכווץ.

"נשמה יתירה" זה לא בהכרח מושג מיסטי מרוחק. ערוך השולחן מונה שם כמה טעמים לבשמים, ואחריהם מתעקש שהתחושה עצמה מורגשת: "ואף על גב דכל אלו טעמים רוחניים - מכל מקום כל נפש מישראל מרגיש בזה, וסימן מובהק לזה דכל איש ישראל במוצאי שבת מוצא את עצמו בהשתנות" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רצ״ז, סעיף א׳). תשאלו את עצמכם איך אתם מרגישים במוצאי שבת. זה הנתון.

ומכאן הבשמים. הרמב״ם מנסח את זה במשפט אחד ורך: "ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת משמחין אותה ומיישבין אותה בריח טוב" (רמב״ם, הלכות שבת, פרק כ״ט, הלכה כ״ט). ערוך השולחן מוסיף את ההסבר: "הטעם מבשמים להבדלה, מפני שבשבת יש נשמה יתירה, ובמוצאי שבת הולכת מהאדם, ויש כאן חלישת הדעת, והבשמים מחזקים הנפש, דכל ריח טוב מחזק הנפש" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רצ״ז, סעיף א׳).

והנה פרט שמחדד את כל העניין: הבשמים הם חלק שלא מחזרים אחריו, והטור מנמק זאת בדיוק בתפקידם. הטור כותב "ומברך על הבשמים אם יש לו. ואם אין לו אין צריך לחזור אחריהם, שאין מברכין עליהן אלא להשיב הנפש שהיא כואבת מיציאת השבת", ומוסיף "ונהגו לברך על עצי הדס" (טור, אורח חיים, סימן רצ״ז). זה לא חלק שמחפשים כשאין, זו נחמה. לוקחים ריח טוב ומריחים אותו כדי לרכך את המעבר.

והאש, למה דווקא עכשיו

כאן הטעם שונה לגמרי. יש בגמרא ברייתא שאומרת: "אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הואיל ותחילת ברייתו הוא" (פסחים נ״ד ע״א). הגמרא שם מביאה את הברייתא כקושיה על דברי רבי יוחנן ש"מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים וכן עמא דבר" (וכך נוהג העם), ומיישבת בחילוק: "אור ששבת", אש שדלקה בהיתר במשך היום, מברכים עליו גם במוצאי יום הכיפורים, ואילו על "אור היוצא מן העצים ומן האבנים", אש חדשה שמציתים עכשיו, מברכים רק במוצאי שבת (שם). ערוך השולחן פותח בזה את הסימן ומרחיב: "מברכין על האור במוצאי שבת, לפי שבו נברא האור של אש. ובמוצאי שבת נתן הקב״ה דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זה בזה - ויצא מהן אור" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רצ״ח, סעיף א׳).

לפי המסורת הזאת, האש שלנו לא נבראה בששת ימי הבריאה. הגמרא שם מביאה גם את דעת רבי נחמיה בשם אביו, שהאור נמנה עם הדברים שנבראו בערב שבת, ואחרי משא ומתן מסיקה שהאש שלנו "במחשבה עלה ליבראות בערב שבת ולא נברא עד מוצאי שבת" (פסחים נ״ד ע״א): המחשבה לברוא אותה הייתה כבר בערב שבת, אבל בפועל היא באה לעולם רק במוצאי שבת. האש שלנו נולדה אפוא במוצאי השבת הראשונה, כשאדם הראשון גילה איך להצית אותה. אז הברכה על הנר במוצאי שבת היא זיכרון של הרגע שבו האדם קיבל דעה ליצור אש. וזה מתאים בדיוק לרגע שבו השבת נגמרת.

ומכאן גם הנר הקלוע. הרא״ש, רבנו אשר בן יחיאל, מגדולי הראשונים, מביא: "אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר" (רא״ש, פסקי הרא״ש, פסחים, פרק י׳, סימן י״א), ובית יוסף, פירושו של רבי יוסף קארו על הטור, מביא בשם מגיד משנה, פירוש על הרמב״ם, מה זו אבוקה: "פי׳ אבוקה כמו חבוקה שיש בה עצים הרבה ומאורות הרבה" (בית יוסף, אורח חיים, סימן רצ״ח, בשם מגיד משנה על רמב״ם, הלכות שבת, פרק כ״ט). זה אור של כמה להבות יחד, לא להבה בודדת. וערוך השולחן מסביר שבנרות שעווה זו בדיוק צורת האבוקה: "ואבוקה דשעוה הוה כשקלועים זה בזה, וכן המנהג פשוט" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רצ״ח, סעיף ו׳).

וגם המנהג המוזר לכאורה של הסתכלות בציפורניים מתחבר לזה. הטור מסביר שמברכים על האור רק כשעומדים קרוב מספיק כדי ליהנות מאורו, "ועל כן מסתכלין בצפרנים לראות שיוכל ליהנות ממנו ולהכיר בין מטבע למטבע כמו שמכיר בין צפורן לבשר" (טור, אורח חיים, סימן רצ״ח). מרימים את היד לאור ובודקים שרואים את הקו שבין הציפורן לעור. גם כאן, בזעיר אנפין, מבדילים.

"המבדיל בין קודש לחול"

נוסח הברכה מופיע ברמב״ם: "ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה ה׳ המבדיל בין קדש לחול" (רמב״ם, הלכות שבת, פרק כ״ט, הלכה ג׳).

ושימו לב לפרט אחד מאיר עיניים. את ההבדלה שבתפילה קבעו חכמים דווקא בברכת "אתה חונן", הברכה על החכמה. למה? ערוך השולחן: "ותקנו הבדלה ב׳חונן הדעת׳ מפני שהיא חכמה להבדיל בין קדש לחול, וקבעוה בברכת החכמה" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רצ״ד, סעיף א׳). היכולת להבחין, לומר שהדבר הזה אינו הדבר ההוא, נחשבת כאן פעולה של דעת. לא סנטימנט, חשיבה.

מה לוקחים מזה

ההבדלה בנויה משלושה חושים: טעם, ריח וראייה. זו לא במקרה מערכת גופנית מאוד. ברגע שבו קשה להיפרד, המסורת לא מציעה הרצאה על ערכה של השבת. היא מציעה יין, ריח טוב ואור. ואז, בסוף, את המשפט שמסמן: מכאן חול. יש בזה הכרה בכך שמעברים הם קשים, ושדווקא בגללם צריך להם טקס.

✨ נקודות לחברותא

• ההבדלה נקבעה בתפילה בתוך הברכה על החכמה, כי "היא חכמה להבדיל בין קדש לחול" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רצ״ד, סעיף א׳). איפה עוד בחיים היכולת להבחין בין דברים היא סוג של תבונה?
• אין חובה לחזר אחר הבשמים, "ואם אין לו אין צריך לחזור אחריהם" (טור, אורח חיים, סימן רצ״ז). מה זה אומר על מקומו של רכיב שכל תפקידו לנחם?