למה מדליקים נרות שבת, ולמה דווקא שני נרות?

לקראת שקיעה בערב שבת מישהו בבית עוצר, מדליק שני נרות ומברך. זה כנראה הרגע הכי מזוהה עם כניסת השבת, ורובנו עושים אותו בלי לשאול מה בדיוק קורה כאן. אז בואו נפתח את זה: למה בכלל מדליקים, ולמה דווקא שניים.

לא רעיון יפה, חובה

הרמב״ם, מגדולי הפוסקים והוגי הדעות, פותח את הנושא בהבחנה חדה, ומגדיר בדיוק לאיזו מדרגה שייכת ההדלקה:

הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק. ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה אלא זה חובה. ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת.

(רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה׳, הלכה א׳)

תראו את שלוש המדרגות שהוא בונה. "רשות" זה דבר שאפשר לעשות ואפשר לא. "מצוה" בלשונו כאן היא דבר שאם הזדמן לכם, מקיימים אותו, אבל אין צורך לרדוף אחריו. "חובה" זה מה שדואגים לו מראש. הדלקת הנר, אומר הרמב״ם, שייכת למדרגה השלישית. וכדי שלא יישאר ספק הוא מוסיף את המקרה הקיצוני ביותר: אדם שאין לו אפילו מה לאכול מחזר על הפתחים לבקש צדקה, לוקח שמן ומדליק. שולחן ערוך, ספר ההלכה המרכזי של רבי יוסף קארו, חוזר על הדברים כמעט מילה במילה: "אחד האנשים ואחד הנשים, חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רס״ג, סעיף ב׳).

והנימוק שהרמב״ם נותן הוא "עונג שבת", ההנאה של האדם מהיום עצמו. לא סמל בלבד, אלא נוחות ממש.

אור, ושלום בית

מכאן מגיעה נקודה שקל לפספס בעידן של חשמל. ערוך השולחן, ספרו ההלכתי המקיף של הרב יחיאל מיכל עפשטיין, מביא דרשה של חז״ל על פסוק ממגילת איכה, "ותזנח משלום נפשי", ומזהה בה בדיוק את מה שחסר בבית בלי אור: "וזהו שאמרו שם: ׳ותזנח משלום נפשי - זה הדלקת נר בשבת׳, דכשיש נר יש שלום, ולא יכשלו ליפול" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רס״ג, סעיף ב׳). ובסעיף שאחריו הוא מביא את לשון רש״י, גדול פרשני התלמוד, על אותה דרשה: "במקום שאין נר - אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפלה" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רס״ג, סעיף ג׳).

בבית חשוך הולכים ונתקלים, ואין לאדם מנוחה בתוך ביתו. זה ה"שלום" שהמקורות מדברים עליו כאן, ולכן ההדלקה נכנסת תחת הכותרת "שלום בית", ולא רק תחת הכותרת "אווירה". הטור, ספר ההלכה של רבי יעקב בן הרא״ש שעליו נבנה שולחן ערוך, מנסח את סדר העדיפויות בלי להתפתל: "וכן אם אין ידו משגת לקנות נר ויין לקדוש, נר קודם משום שלום ביתו, דאין שלום בבית בלא נר" (טור, אורח חיים, סימן רס״ג). לפי הטור, אם אפשר לקנות רק אחד מהשניים, הנר קודם ליין של קידוש. ערוך השולחן מוסיף באותו עניין שני סייגים: הקידוש עצמו אינו נופל, שהרי "קידוש יכול לעשות על הפת", ובראש הסולם עומד בכלל הלחם, "אבל פת עדיף מנר, דאכילה קודם לכל דבר" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רס״ג, סעיף ח׳).

ולמה שניים: זכור ושמור

עשרת הדיברות מופיעות בתורה פעמיים, ובכל פעם מצוות השבת נפתחת במילה אחרת. בשמות: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות, פרק כ׳). בדברים: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים, פרק ה׳). "זכור" הוא הצד החיובי של השבת, מה שעושים בה, ו"שמור" הוא הצד של ההימנעות, ממה נמנעים בה.

וכאן נכנס המנהג. הטור כותב: "ויש שמכוונים לעשות שתי פתילות א׳ כנגד זכור וא׳ כנגד שמור" (טור, אורח חיים, סימן רס״ג), ושולחן ערוך מעתיק זאת כמעט כלשונו (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רס״ג, סעיף א׳). שימו לב ללשון: "יש שמכוונים". הטור ושולחן ערוך מציגים את שני הנרות ככוונה שנהגו בה מקצת, לא כחיוב שנאמר על הכול. והרמ״א, רבי משה איסרליש, שהוסיף לשולחן ערוך את מנהגי אשכנז, מוסיף על אותו סעיף: "ויכולין להוסיף ולהדליק שלושה או ארבעה נרות, וכן נהגו. האשה ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה שלושה נרות כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר, ובלבד שלא יפחות" (רמ״א, אורח חיים, סימן רס״ג, סעיף א׳). ומשנה ברורה, פירושו של החפץ חיים על שולחן ערוך, מבארת מהו אותו "דבר המכוון": "ר״ל ששתי נרות הוא מכוון כנגד זכור ושמור" (משנה ברורה, סימן רס״ג, ס״ק ח׳). כך, שני הנרות שנפתחו בלשון של כוונה הפכו לבסיס שמוסיפים עליו, ולא יורדים ממנו.

ערוך השולחן מתאר את התמונה המלאה, כולל מנהג אחר שלא נהגו בו אצלו: "ויש מכוונים לעשות שתי פתילות: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, ויש שיעשה נרות כרוכים זה בזה, דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ואצלינו אין המנהג כן. ומדליקין כל נר בפני עצמו, ויכולין להדליק ג׳ או ד׳ נרות או יותר, וכן נהגו" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רס״ג, סעיף י״א). בקיצור: שני נרות הם המנהג שהמקורות מתארים, ונהגו גם להוסיף עליהם.

ויש טעם נוסף, רחב יותר. בית יוסף, פירושו של רבי יוסף קארו על הטור, מביא בשם ספר כלבו, מספרי ההלכה של הראשונים: "בתנחומא מצאתי כל מילי דשבת כפול שנים כבשים מזמור שיר ליום השבת לחם משנה זכור ושמור ונראה שהמנהג על זה להדליק ב׳ נרות" (בית יוסף, אורח חיים, סימן רס״ג). לפי זה השבת עצמה בנויה על זוגות: כבשים, "מזמור שיר ליום השבת", לחם משנה, זכור ושמור. המדרש מונה אותם ואינו מפרט מה כפול בכל אחד, ומכאן הסיק כלבו שעל פי הדפוס הזה נהגו להדליק שני נרות.

מי מדליק, ומתי

המקורות מדברים על הבית כולו. הרמב״ם מטיל את החובה על כולם, "אחד אנשים ואחד נשים" (רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה׳, הלכה א׳), ובהמשך הפרק הוא מוסיף שהנשים מצוות בזה יותר מן האנשים, ומנמק זאת במציאות הבית: "ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית" (רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה׳, הלכה ג׳). ערוך השולחן מסכם את זה כחובה משפחתית: "והיינו שכל משפחה חייבת בהדלקת הנר", ומוסיף שאדם שנמצא בדרך ויש לו חדר משלו, מדליק ומברך בעצמו (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רס״ג, סעיף ה׳).

לגבי הזמן, הרמב״ם כותב: "המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה" (רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה׳, הלכה ג׳), והטור מוסיף גבול משני הכיוונים: "ולא ימהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת, וגם לא יאחר" (טור, אורח חיים, סימן רס״ג). באותו סימן הטור גם מציג מחלוקת קדומה שנוגעת ישירות לזה, האם עצם ההדלקה כבר מכניסה את השבת: בעל הלכות גדולות, מחכמי תקופת הגאונים, סבר "דקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר", ואילו בעלי התוספות, מפרשי התלמוד בצרפת ובאשכנז, כתבו "שאין תלוי בהדלקת הנר, דאפילו לאחר שהדליק לא חל עליו שבת, אלא תלוי בתפלת ערבית, שהמתפלל ערבית חל עליו שבת". השעה המדויקת אצלכם, ומה עושים כשמתאחרים, הן שאלות מעשיות שכדאי לשאול עליהן את רב הקהילה.

מה לוקחים מזה

יש משהו צנוע בבחירה הזאת. אפשר היה לפתוח את השבת בהכרזה גדולה, ובחרו בפעולה ביתית קטנה: להדליק אור בחדר שבו יושבים. המקורות האלה לא מדברים על נרות כקישוט אלא על נוחות ועל שלום בבית, בית שאפשר להלך בו בלי להיכשל. ושני הנרות מוסיפים לזה שכבה: הם מזכירים ששבת היא גם "זכור" וגם "שמור", גם מה שעושים בה וגם ממה נמנעים, ושהשניים האלה אינם שתי שבתות אלא אחת.

✨ נקודות לחברותא

• הטור מעמיד את נר השבת לפני יין הקידוש, "דאין שלום בבית בלא נר" (טור, אורח חיים, סימן רס״ג). מה זה אומר על היחס בין רגעים חגיגיים לבין תנאים בסיסיים של חיים משותפים?
• "יש שמכוונים לעשות שתי פתילות" (טור, אורח חיים, סימן רס״ג). מה קורה לרעיון שנכנס להלכה בלשון של כוונה, ולא בלשון של ציווי?