למה מטבילים כלים חדשים, ואילו כלים צריכים טבילה?

קניתם סיר חדש, פתחתם את האריזה, ולפני שמבשלים בו לוקחים אותו לטבילה במקווה כלים. למי שרואה את המנהג הזה בפעם הראשונה הוא נראה מוזר: הכלי נקי לגמרי, איש עוד לא נגע בו, ובכל זאת טובלים אותו במים. חשוב לומר כבר כאן שלא כל כלי חדש טעון טבילה, ותכף נראה מה בדיוק קובע. והטבילה אינה נועדה לנקות את הכלי, וגם אינה טבילה של טומאה וטהרה במובן הרגיל. בואו נראה מאיפה היא מגיעה, על אילו כלים היא חלה, ומה היא עושה.

הכול מתחיל בשלל של מלחמה

התורה מספרת על הלוחמים שחוזרים ממלחמת מדין ובידיהם שלל, ובכללו כלי מתכת. אלעזר הכהן פונה אליהם ומורה איך לנהוג בכלים:

אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם.

(במדבר, פרק ל״א, פסוקים כ״ב-כ״ג)

הפסוק מחלק בין שני סוגי כלים: כלי שמשתמשים בו באש מעבירים באש, וכלי שאין משתמשים בו באש מעבירים במים בלבד. הגמרא במסכת עבודה זרה קוראת את הפסוק כמקור לטבילת כלים: "תנא וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי? אמר רבא, דאמר קרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת" (עבודה זרה ע״ה ע״ב). כלומר המילה "וטהר" באה אחרי שכבר עברו באש, ולכן היא מלמדת על פעולה נוספת.

ומהי אותה פעולה? המשך הסוגיה דורש את הביטוי "במי נדה": "מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר ארבעים סאה" (עבודה זרה ע״ה ע״ב). ארבעים סאה הוא שיעור המים הנדרש למקווה כשר, ומכאן למדו חכמים שטבילת כלים נעשית במים הראויים לטבילת אישה: "במעיין או במקווה, במקום שכשר לטבילת אשה נדה" (קיצור שולחן ערוך, סימן ל״ז, סעיף א׳).

לא "חדש", אלא "נקנה מגוי"

זו נקודה שקל לפספס. הגמרא אינה אומרת שכלי טעון טבילה מפני שהוא חדש, אלא שגם כלי חדש נכלל בדין: "אפי׳ כלים חדשים במשמע, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו, ואפילו הכי בעי טבילה" (עבודה זרה ע״ה ע״ב). בית יוסף מסביר כך את לשון הטור: "כלים חדשים לרבותא נקטינהו, וכ״ש ישנים" (בית יוסף, יורה דעה, סימן ק״כ). "לרבותא" פירושו שהמילה "חדשים" נכתבה כדי לחדש ולא כדי לצמצם: אפילו כלי חדש, וכל שכן כלי ישן. הקריטריון אינו חידושו של הכלי, אלא זה: כלי סעודה שנקנה מגוי.

אילו כלים, ומאיזה חומר

בגמרא עולה מיד ההסתייגות המתבקשת: אם המקור הוא שלל מלחמה, אולי כל חפץ שנקנה טעון טבילה? "מתקיף לה רב ששת, אי הכי אפי׳ זוזא דסרבלא נמי" (עבודה זרה ע״ה ע״ב), ולפי רש״י הכוונה למספריים שגוזזים בהן בגדי צמר. התשובה: "כלי סעודה אמורין בפרשה" (עבודה זרה ע״ה ע״ב), ורש״י מנמק שהפסוק מדבר על כלים שבאים באש, ו"אין דרך להשתמש ע״י האור אלא כלים של צורכי סעודה" (רש״י על עבודה זרה ע״ה ע״ב). מכאן שני תנאים בסיסיים: שהכלי מיועד לצורכי סעודה, ושהוא עשוי מחומר שחייב בטבילה.

"כלי סעודה" רחב יותר מכלי אכילה ושתייה. הטור מונה "כוסות וצלוחיות יורות וקומקומים וכיוצא בהן שהן מצרכי הסעודה", ומוציא מן הכלל מספריים וכיוצא בהן שאינם צורכי סעודה (טור, יורה דעה, סימן ק״כ). קיצור שולחן ערוך מנסח את העיקרון: "אינו צריך טבילה אלא כלי שמשתמשים בו למאכל שהוא ראוי לאוכלו מיד, בלי שום תקון אחר". ובאותו סעיף הוא כותב שמעמד שמניחים עליו את הקדרה, "כיון שאין המאכל בעצמו נוגע בו, אינו צריך טבילה", ואילו "שפוד של מתכת שצולין עליו בשר, צריך טבילה בברכה" (קיצור שולחן ערוך, סימן ל״ז, סעיף ח׳).

ולעניין החומר, הגמרא מדייקת מרשימת המתכות שבפסוק: "כלי מתכות אמורין בפרשה" (עבודה זרה ע״ה ע״ב), ומוסיפה חומר שאינו מתכת אך דומה לה, ומסבירה את הדמיון: "אמר רב אשי, הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו" (עבודה זרה ע״ה ע״ב), שהרי גם זכוכית שנשברה אפשר להתיך ולעשות ממנה כלי חדש. וכך לשון שולחן ערוך: "הקונה מהגוי כלי סעודה של מתכות או של זכוכית... אף על פי שהם חדשים, צריך להטבילם במקווה או מעיין של ארבעים סאה" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק״כ, סעיף א׳).

ומה עם שאר החומרים? הרמב״ם כותב שכלי עץ וכלי אבנים אינם טעונים טבילה, "וכן כלי חרשים אינו צריך להטביל, אבל השועין באבר הרי הן ככלי מתכות וצריכין טבילה" (רמב״ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י״ז, הלכה ו׳). "כלי חרשים" הם כלי חרס, ו"השועין באבר" הם כלי חרס שציפו את פנימיותם בעופרת.

בחומרים שאינם מתכת או זכוכית התמונה מורכבת יותר, ויש מחלוקות בין הפוסקים. קיצור שולחן ערוך כותב שכלי חרס המצופים מבפנים "צריכין טבילה בלא ברכה. וכן כלי חרסינה (פורצליין)" (קיצור שולחן ערוך, סימן ל״ז, סעיף ג׳). מנגד, פתחי תשובה מביא בשם שאילת יעב״ץ שכלים "שנקראים פרצליי״ן ודומין לכלי זכוכית אין צריכין טבילה, לפי שידוע שעשייתן מן החול ומן האדמה" (פתחי תשובה על יורה דעה, סימן ק״כ, ס״ק ב׳).

שאול, שכור, ומה יוצר את החיוב

נקודה שמפתיעה רבים: החיוב אינו נובע מכך שהגוי השתמש בכלי. הברייתא בעבודה זרה אומרת: "הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, דברים שלא נשתמש בהן מטבילן והן טהורין" (עבודה זרה ע״ה ע״ב). גם כלי חדש לגמרי נטבל. לעומת זאת, כלי ששואלים או שוכרים מגוי אינו טעון טבילה: "לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה, אבל שאולין לא" (עבודה זרה ע״ה ע״ב), וכך נפסק גם בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק״כ, סעיף ח׳.

ומה עם סיר שנקנה בחנות של יהודי? אם הכלי הגיע במקור מגוי, והחנווני היהודי הוא רק חוליה באמצע, החיוב אינו נפקע בגלל החנות. הרמ״א כותב על כלי שישראל אחד קנה מגוי שלא לצורך סעודה, ומכר אותו לחברו: "וכן אם קנאו ישראל השני מן הראשון לצורך סעודה צריך טבילה גבי השני" (רמ״א, יורה דעה, סימן ק״כ, סעיף ח׳). הקובע, אם כן, הוא שהכלי הגיע במקור מגוי ושנקנה לצורך סעודה, ולא זהות החנות שממנה יצא לידינו. במקרה שלא ברור בו מאין הגיע הכלי יש פרטים הלכתיים נוספים, ולכן כדאי לברר.

ואם השתמשו בכלי לפני שהוטבל? הטור כותב שבדיעבד "לא נאסר מה שנשתמש בו ויטבילנו עוד" (טור, יורה דעה, סימן ק״כ), וכך גם ברמ״א (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק״כ, סעיף ט״ז). המאכל אינו נאסר בגלל שהכלי לא הוטבל, ומטבילים את הכלי אחר כך. כלי ישן שגוי השתמש בו הוא עניין נפרד, שהרי "כדרך שנשתמש בהן העובד כוכבים כך הוא הכשרן" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קכ״א, סעיף א׳), ובכלי כזה הטבילה לבדה אינה מספיקה.

לפני הטבילה מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלי", ועל שני כלים או יותר "על טבילת כלים" (קיצור שולחן ערוך, סימן ל״ז, סעיף א׳). אבל לא על כל כלי מברכים: ראינו שקיצור שולחן ערוך כותב להטביל כלי חרס מצופים ופורצלן בלא ברכה.

מה הטבילה הזאת עושה

וכאן מגיעה הנקודה היפה. הרמב״ם מקדים ואומר במפורש מה הטבילה אינה:

טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו״ם ואח״כ יותרו לאכילה ושתיה, אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר.

(רמב״ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י״ז, הלכה ה׳)

לפי הרמב״ם אין כאן טומאה במובן ההלכתי של טומאה וטהרה. אז מה כן? בית יוסף מביא הסבר מן התלמוד הירושלמי: "ופירשו בירושלמי דטבילה הוא כדי שיצאו מרשותו של נכרי לרשותו של ישראל" (בית יוסף, יורה דעה, סימן ק״כ). הכלי לא מתנקה ולא נטהר, הוא עובר רשות. הט״ז מנסח את אותו רעיון בלשון חריפה יותר: "וטעם הטבילה, כדי שיצאו מטומאתו של עובד כוכבים לקדושתו של ישראל" (ט״ז, יורה דעה, סימן ק״כ, ס״ק א׳). נראה שהוא משתמש במילה "טומאה" לא במובן ההלכתי שהרמב״ם שלל, אלא כתיאור של השתייכות: הכלי היה שייך לעולם אחד, ועכשיו הוא נכנס לעולם שבו אוכלים על שולחן שיש בו סדר, ברכות וגבולות.

ומה מעמדה של הטבילה? הרמב״ם, כפי שראינו, כותב "מדברי סופרים", דהיינו מדרבנן, והפסוק הוא רמז בלבד. ויש שחילקו בין החומרים. פתחי תשובה מביא בשם חכמת אדם שטבילת כלי זכוכית "ודאי הוא מדרבנן, אבל לא כלי מתכות דלהרבה פוסקים הוא מן התורה" (פתחי תשובה על יורה דעה, סימן ק״כ, ס״ק ד׳). אנחנו מציגים את הצדדים ולא מכריעים, ובפרטים המעשיים, ובעיקר בכלים שחיובם שנוי במחלוקת ובכלים שלא ברור ממי נקנו, נכון לשאול את רב הקהילה.

✨ נקודות לחברותא

• הרמב״ם אומר במפורש שהטבילה "אינן לענין טומאה וטהרה", והירושלמי מסביר שהכלי יוצא מרשות לרשות. מה זה אומר שגם חפץ יכול לעבור רשות, ושהמעבר הזה מסומן דווקא בטבילה?
• כלי שקנינו מגוי נטבל גם אם איש לא השתמש בו מעולם, וכלי ששאלנו ממנו אינו נטבל. למה דווקא המעבר לבעלות שלנו מחולל את השינוי, ולא השימוש?
• הכלי נכנס לאותם מים שבהם טובל אדם, ויוצא כפי שנכנס, בלי שינוי שאפשר לראות. איפה עוד בחיים שלנו קורה משהו משמעותי שלא משאיר סימן חיצוני?