האזינו: למה אצל משה הגשם מטפטף והטל זורם?

הגשם הראשון של השנה. מישהו עומד ליד החלון ונושם את הריח, ומישהו אחר תקוע בפקק ומצטער שיצא מהבית בלי מעיל. אותו גשם בדיוק. אבל על טל אף אחד מעולם לא כעס. הוא יורד בלילה, בלי רעש, ובבוקר הדשא פשוט רטוב.

פרשת האזינו היא כמעט כולה שירה אחת, השירה שמשה אומר לישראל בסוף ימיו. כשהשירה נגמרת, משה פונה שוב אל העם. ואז, "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ל״ב, מ״ח), כלומר באותו יום עצמו, הוא מצטווה לעלות להר נבו ולמות שם. בפתח השירה משה קורא לשמים ולארץ להקשיב, ומבקש שדבריו יירדו על העם כך:

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

(דברים ל״ב, ב׳)

למה צריך שני דימויים? רש״י מסביר מה יש בטל שאין במטר:

"תזל כטל" - שהכל שמחים בו לפי שהמטר יש בו עצבים לבריות... כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין

(רש״י, דברים ל״ב, ב׳)

"עצבים" פירושו צער. המטר טוב לשדה, אבל מי שנמצא בדרכים נרטב, ומי ששומר יין בבור לא בדיוק מחכה לו. את הטל, לעומת זאת, כולם אוהבים.

בעל כלי יקר, מפרשני התורה, שם לב שבפסוק יש משהו הפוך. רש״י מפרש ש"יערוף" הוא "לשון יטיף", כלומר ירד טיפה אחר טיפה. ו"תזל", כפי שבעל כלי יקר מסביר בהמשך, מורה על זרימה בשפע. יוצא שבפסוק המטר מטפטף והטל זורם, "ודרך העולם הוא בהפך שהמטר נוזל והטל מטפטף" (כלי יקר, דברים ל״ב, א׳-ב׳).

התשובה שלו נשענת על שתי מילים מתוך הפסוק: "לקחי, היינו דיבור קשה", ו"אמרתי, היינו אמירה רכה". כדי להסביר מה משה לקח וממי, בעל כלי יקר מסתמך כאן על דרשת חז״ל על שני ניסוחים שנאמרו ליהושע לפני שקיבל את ההנהגה. משה אמר לו "כי אתה תבוא את העם", ואילו הקדוש ברוך הוא אמר לו "כי אתה תביא". בעל כלי יקר מבין את הניסוח הראשון כהנהגה שמתחשבת בדעת העם, "הכל לפי דעתם ועצתם", ואת השני כהנהגה תקיפה יותר, אפילו "בעל כרחם", כלומר גם בניגוד לרצונם. לפי בעל כלי יקר, זה ה"לקח" שבפסוק: משה למד מהקדוש ברוך הוא "לדבר קשות אבל לא עם כל אדם". ומיד:

כי הדברים הקשים דומים מכל צד למטר היורד בגבורה אבל אין הכל שמחים בו, כך דברים קשים אשר לקחתי ולמדתי מפי הגבורה לדבר בהם אין הכל שמחים בהם כי אנשי המעלה לבד שמחים בהם אבל לא רוב ההמון עם, ע״כ צריך המוכיח למעט בהם מפני כבודן של ישראל זעיר שם זעיר שם כמטר היורד טיף טיף לכך נאמר יערוף שהוא לשון טיפה

(כלי יקר, דברים ל״ב, א׳-ב׳)

"המוכיח" הוא מי שצריך לומר לאחרים דבר קשה, "מפי הגבורה" פירושו מפי הקדוש ברוך הוא, ו"ע״כ" פירושו על כן. דברים קשים הם כמו גשם חזק. לפעמים השדה צריך אותו, אבל לא כולם שמחים בו. לפי בעל כלי יקר, רק "אנשי המעלה" שמחים בהם (באותו קטע הוא מכנה אותם "הגבוהים במעלה"), "אבל לא רוב ההמון עם", כלומר לא רוב האנשים. לכן מי שאומר אותם ממעט בהם, "זעיר שם זעיר שם", קצת פה וקצת שם, והסיבה, בלשונו, היא "מפני כבודן של ישראל", מתוך כבוד לשומעים. ומה עם הדברים הרכים? אותם כולם שמחים לשמוע, כמו טל, ולכן "אין אני צריך למעט באותן הדברים ע״כ אמר תזל המורה על ריבוי נזילה" (כלי יקר, דברים ל״ב, א׳-ב׳).

יש בזה משהו יפה במיוחד כשזוכרים מי מדבר ומתי. אדם שהנהיג את העם ארבעים שנה, וספג ממנו תלונות ומרידות, עומד לפני מותו ופותח שירה שיש בה לא מעט דברים קשים. ודווקא בפתח שלה, לפי בעל כלי יקר, הוא מתאר את "דרך הנהגתו עם השומעים דבריו": את הקשה במשורה, טיפה אחר טיפה, ואת הרך בשפע.

השבת הזאת היא גם שבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום כיפור. בהפטרה קוראים את נבואת הושע, שנפתחת במילים "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ" (הושע י״ד, ב׳). כמה פסוקים אחר כך הקדוש ברוך הוא מתאר את עצמו:

אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שׇׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן.

(הושע י״ד, ו׳)

בעל כלי יקר מציע גם פירוש נוסף לפסוק מפרשתנו, "יערוף כמטר לקחי", והפעם הוא עוסק בתשובה. הוא הולך בעקבות פירוש ששמע על פסוק אחר, "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְהֹוָה" (תהלים ל״ו, ז׳), פירוש שנשען, בלשונו, "על פי הירושלמי", כלומר על דרשת חז״ל שבה שואלים מה יהיה בחוטא. בנוסח שבעל כלי יקר מביא, השאלה היא "חוטא מה יעשה ויתכפר", כלומר מה עליו לעשות כדי לקבל כפרה, ושלוש תשובות ניתנות. הנבואה משיבה "הנפש החוטאת תמות", על פי דברי הנביא יחזקאל: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" (יחזקאל י״ח, ד׳). בנוסח של בעל כלי יקר נשאלת גם התורה, והיא משיבה "יביא קרבן ויתכפר", כלומר, לדבריו, בהמה שמתה במקום האדם. והקדוש ברוך הוא משיב: "יעשה תשובה ויתכפר".

לפי הקריאה הזאת, "לקחי" הם התורה והנבואה, מה שמשה לקח מאת ה׳, ו"יערוף" כבר איננו טפטוף אלא מלשון עריפה, הריגה. בתשובת הנבואה, בלשונו, "אין תשועה לאדם החוטא". ובתשובת התורה, האדם אמנם מתכפר באמצעות הקרבן, אבל "אין תשועה לבהמה, שעל כל פנים תלך למיתה לכפרת עון האדם". לכן שתיהן כמו המטר, "שאין הכל שמחים בו". ולעומת זאת, בתשובה יש, בלשון כלי יקר, "תשועה לשניהם לאדם ולבהמה": האדם ניצל, והבהמה אינה נדרשת למות במקומו. זה "תזל כטל אמרתי", דבר ה׳ על התשובה, שהכל שמחים בו כמו בטל. ומשם הוא מגיע אל נבואת הושע, במילים שרש״י השתמש בהן על הטל: "כי אהיה כטל לישראל, כטל זה שהכל שמחים בו, יפרח כשושנה" (כלי יקר, דברים ל״ב, ב׳).

ובעל מצודת דוד, ממפרשי הנביאים, מוסיף לטל עוד תכונה: הוא מדמה אליו אהבה שאינה פוסקת, "לא תפסוק אהבתי מהם כמו שאין הטל נעצר מעולם" (מצודת דוד, הושע י״ד, ו׳). הטל הופך כאן מדימוי של רכות גם לדימוי של התמדה.

✨ נקודות לחברותא

• ספורנו קורא את אותו פסוק כמעט הפוך. אצלו המטר איננו טפטוף אלא שטף: התורה "תערוף ותבא בשטף כמטר למבינים המוכנים לקבל מבוע מקור חכמה". והטל הוא ידיעה מועטת שהתורה נותנת גם להדיוטות, כלומר לאנשים שאינם מן המבינים האלה, ידיעה "שעם היותה מועטת היא טובה מאד" (ספורנו, דברים ל״ב, ב׳). אצל בעל כלי יקר הרך הוא מה ששופע, ואצל ספורנו השפע שמור למי שמוכן לו, והמעט טוב מאוד כשלעצמו. מתי ידיעה קטנה, משפט אחד ששמעתם או למדתם, הייתה בשבילכם טובה מאוד?
• רש״י מזכיר את הולכי הדרכים שהגשם מצער אותם, אבל כשהוא משווה את התורה לגשם, הוא כותב על אותו גשם בדיוק שהוא "חיים לעולם", כלומר נותן חיים לעולם כולו. יש מילה קשה ששמעתם פעם, שבאותו רגע הייתה רק גשם בדרך, ורק אחר כך ראיתם מה צמח ממנה?
• לפי בעל כלי יקר, משה למד לדבר קשות "אבל לא עם כל אדם". בקריאה הראשונה שלו, השמים שמשה פונה אליהם בפתח השירה הם "הגבוהים במעלה כגבוה שמים מעל הארץ", ואליהם מופנים הדברים הקשים. הארץ היא "הפחותים שנמשלו לארץ", כלומר מי שבמדרגה נמוכה יותר, ועמם, בלשונו, "צריך אני לדבר אמירה רכה" (כלי יקר, דברים ל״ב, א׳-ב׳). אבל באותו קטע הוא מציע גם קריאה הפוכה: "השמים היינו גסי הרוח... ועמהם דבר קשות אמנם הצדיקים מכניעים עצמם עד לארץ ועמהם דבר רכות" (כלי יקר, שם). "גסי הרוח" הם אנשים מתנשאים, והצדיקים, שמנמיכים את עצמם "עד לארץ", הם הארץ. בקריאה הראשונה הדברים הקשים שמורים לגדולים באמת, ובקריאה הזאת אותם דברים קשים מופנים לגסי הרוח, למי שגדול בעיני עצמו, ואילו הרכים שמורים לצדיקים שמכניעים את עצמם. למה דווקא מי שמתנשא מקבל גשם, ומי שמכניע את עצמו מקבל טל?