שמיני עצרת ושמחת תורה: למה מסיימים את התורה ולא עוצרים אפילו לרגע?

מי שסיים פעם משהו גדול, ספר עבה, לימודים של שנים, פרויקט שליווה אותו הרבה זמן, מכיר את הרגע שאחרי: סוגרים את הכריכה, נושמים, ואומרים "סיימנו". בשבת הזאת, בבתי הכנסת, הרגע הזה פשוט לא יגיע. יקראו את הפסוק האחרון בתורה, ומיד, בלי שום קריאה אחרת באמצע, יתחילו לקרוא את הפסוק הראשון שלה.

השבוע לא תמצאו כאן פרשת שבוע. בשבת הזאת, כ״ב בתשרי תשפ״ז, חל בארץ ישראל שמיני עצרת, החג שבא מיד אחרי שבעת ימי סוכות, ובאותו יום עצמו חוגגים גם את שמחת תורה. במקום פרשת השבוע קוראים את פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בתורה. ערוך השולחן מתאר את הסדר:

בקריאת התורה בשמיני עצרת בארץ ישראל, שהוא רק יום אחד, עושין ההקפות, וקורין ב"וזאת הברכה" לסיים התורה, ואחר כך קורין בבראשית עד "אשר ברא אלקים לעשות".

(ערוך השולחן, אורח חיים סימן תרס״ח סעיף ז׳)

ההקפות הן סיבובים עם ספרי התורה סביב הבימה, ועוד נחזור אליהן. בחוץ לארץ, שבו חוגגים שני ימים טובים, שמחת תורה חלה ביום שלמחרת.

למה לא לעצור לרגע?

הטור, מגדולי הפוסקים, מסביר גם את שם היום וגם את המהירות:

וקורין אותו "שמחת תורה" לפי שמסיימין בו התורה וראוי לשמוח בסיומה. ורגילין להתחיל מיד בראשית, כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד.

(טור, אורח חיים סימן תרס״ט)

"השטן" כאן הוא המקטרג, מי שמחפש עילה לטעון נגדנו, ו"פתחון פה" הוא פתח לדבר, הזדמנות לטעון. שימו לב מה החשש. לא שנפסיק ללמוד, אלא איך ייראה הסיום. מי שסוגר ספר ומניח אותו על המדף אומר, גם בלי מילים, "גמרנו איתו". ולכן, כדי שהסיום לא ייראה כמו פרידה, לא מחכים אפילו רגע.

כמה "מיד" זה מיד? הרדב״ז נשאל למה קוראים בבראשית עוד לפני קריאת המפטיר, הקטע מן התורה על קרבנות היום, שהוא חובת היום, והרי בראשית ביום הזה היא רק מנהג. תשובתו:

שלא יהיה פתחון פה לשטן לקטרג שהם עומדים בלא קריאה ולפיכך נהגו לסמוך מיד אחר סיום וזאת הברכה מתחילין בראשית שאלו היו מפסיקין בקריאת ההפטרה היה מקום לשטן לקטרג

(שו״ת רדב״ז, סימן אלף רע״ט)

"ההפטרה" כאן היא קריאת המפטיר, ואפילו הקטע הקצר הזה כבר נחשב הפסקה, שנותנת "מקום לשטן לקטרג". ואז הרדב״ז מוסיף עוד טעם, שהוא עצמו מכנה "טעם נחמד": "על דרך הסוד לנעוץ סופו בתחלתו" (שו״ת רדב״ז, סימן אלף רע״ט). הוא שואב את הביטוי מספר יצירה. לנעוץ פירושו לתקוע, כמו טבעת שהקצה שלה נכנס בתוך ההתחלה. האות האחרונה בתורה היא ל׳, של "יִשְׂרָאֵל" (דברים ל״ד, י״ב), והראשונה היא ב׳, של "בְּרֵאשִׁית" (בראשית א׳, א׳). לפי הרדב״ז, החיבור של הסוף עם הראש יוצר ל״ב, מספר שלדבריו "רומז לכמה דברים עליונים". והוא עצמו נותן לזה סימן: "וסימניך עד לב השמים", על פי הפסוק בדברים ד׳, י״א. שתי האותיות יחד הן המילה לב.

עוד יום אחד

ויש ביום הזה עוד סירוב להיפרד, והפעם הוא בא מלמעלה. התורה קוראת לו "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ״ט, ל״ה). מה זו עצרת? רש״י מביא כמה פירושים: שנעצרים מעשיית מלאכה, או ש"עצרו מלצאת", כלומר שעולי הרגל צריכים ללון בירושלים, ולא לצאת לדרכם מיד (רש״י על במדבר כ״ט, ל״ה). ומיד הוא מביא גם את דרך המדרש, "עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם", וממשיך בה על הפסוק הבא, "פר אחד איל אחד", וקורא אותו כדברי ה׳ אל ישראל:

התעכבו לי מעט עוד ולשון חבה הוא זה כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד

(רש״י על במדבר כ״ט, ל״ו)

הגמרא מוסיפה לתמונה הזאת רקע. בשבעת ימי סוכות הקריבו בבית המקדש שבעים פרים, שהיו, לדברי הגמרא, "כנגד שבעים אומות", ורש״י מסביר: "לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם" (רש״י על סוכה נ״ה ע״ב). שבוע שלם של קרבנות למען העולם כולו. וביום השמיני, פר אחד בלבד:

פר יחידי למה כנגד אומה יחידה משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך

(תלמוד בבלי, סוכה נ״ה ע״ב)

אחרי שבוע של סעודה גדולה, המלך מבקש מאוהבו ארוחה קטנה. ורש״י מפרש את "שאהנה ממך": "אין לי הנייה וקורת רוח בשל אלו אלא בשלך" (רש״י על סוכה נ״ה ע״ב).

שני סירובים להיפרד, ביום אחד

בעל קדושת לוי מחבר בין שני הדברים האלה, העצרת והשמחה על סיום. הוא מסביר שעושים שמיני עצרת "בכדי לעצור עוד השמחה", ומוסיף: "וזה הטעם גם כן בסיום מסכתא" (קדושת לוי, במדבר, דרוש לשבועות), כלומר השמחה שעושים כשמסיימים ללמוד מסכת שלמה בתלמוד. הוא מדבר על סיום מסכת ולא על שמחת תורה, אבל הרעיון מתאים גם לה: גם השמחה על סיום היא דרך לא להיפרד. ובארץ ישראל שני הדברים נופלים על אותו יום עצמו. מצד אחד, עצרת: "קשה עלי פרידתכם", הישארו עוד יום. ומצד שני, שמחת תורה: קהל שמגיע לסוף התורה ולא נותן לה להיגמר. אף אחד מהצדדים לא אומר שלום.

וגם השמחה עצמה נעה במעגל. הרמ״א מתאר את המנהג: "ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת, כמו שמקיפים עם הלולב, והכל משום שמחה" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרס״ט סעיף א׳, הגה). מקיפים, חוזרים לנקודת ההתחלה, וממשיכים.

✨ נקודות לחברותא

• לפי הטור, החשש הוא שיהיה פתחון פה לומר: "כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד" (טור, אורח חיים סימן תרס״ט). מה ההבדל בין לסיים משהו לבין לגמור איתו? יש משהו בחיים שלכם שסיימתם, ושווה להתחיל מחדש?
• אחרי שבוע של "סעודה גדולה", שבעים פרים כנגד שבעים אומות, המלך מבקש "סעודה קטנה" (תלמוד בבלי, סוכה נ״ה ע״ב). מה אפשר לומר בארוחה קטנה שאי אפשר לומר באירוע גדול?
• הרדב״ז מדבר על "לנעוץ סופו בתחלתו". כשקוראים שוב את בראשית, אחרי ששמענו אותה כבר פעמים רבות, מה יכול להפוך את הקריאה הזאת לחדשה?