ראש השנה בשבת: למה ביום שכולו שופר לא תוקעים ביום הראשון?

השבוע לא תמצאו כאן פרשת שבוע, וזו לא טעות. בשבת הזאת, א׳ בתשרי תשפ״ז, חל היום הראשון של ראש השנה, וכשיום טוב חל בשבת קוראים בשחרית את קריאת החג ולא את פרשת השבוע. במנחה של אותה שבת כן עולים שלושה לתורה וקוראים עשרה פסוקים מתחילת פרשת האזינו, הפרשה הבאה במחזור הקריאה. הרמ״א כותב: "אפילו חל יום טוב להיות בשבת קורין בפרשה הבאה ולא בשל יום טוב" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן רצ״ב סעיף א׳, הגה). אבל פרשת האזינו תיקרא במלואה רק בשבת שאחריה.

ומה כן קוראים? הרמב״ם מנסח זאת בקצרה: "בראש השנה קורין בחדש השביעי באחד לחדש ומנהג פשוט שקורין ביום ראשון ויי׳ פקד את שרה... ובשני קורין והאלהים נסה את אברהם" (רמב״ם, הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י״ג הלכה י׳). ביום הראשון קוראים את סיפור לידתו של יצחק, וביום השני את העקדה. הגמרא אומרת שבראש השנה נפקדה שרה (תלמוד בבלי, ראש השנה י״א ע״א), וערוך השולחן מסביר משום כך למה דווקא בסדר הזה: פרשת "וה׳ פקד את שרה" קודמת, "והוי מעניינא דיומא" (ערוך השולחן, אורח חיים סימן תר״א סעיף א׳), כלומר היא מעניינו של היום.

אבל השנה חסר בשבת הזאת עוד דבר, וגדול הרבה יותר. ראש השנה הוא היום שהתורה מכנה "יוֹם תְּרוּעָה" (במדבר כ״ט, א׳), והמצווה המזוהה ביותר עם היום היא תקיעת השופר. והשנה, ביום הראשון, לא תוקעים בו כלל.

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בשופר.

(שולחן ערוך, אורח חיים סימן תקפ״ח סעיף ה׳)

לכאורה, שבת דוחה את מצוות השופר. אבל התלמוד הבבלי אומר בדיוק להפך. רבא, מגדולי אמוראי בבל, קובע שמן התורה מותר לתקוע גם בשבת: "מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה" (תלמוד בבלי, ראש השנה כ״ט ע״ב). מדאורייתא מותר לתקוע בשופר בשבת, וחכמים הם שגזרו שלא לתקוע. גזירה היא סייג שחכמים מוסיפים כדי להרחיק מאיסור.

ולמה גזרו? רבא עצמו תולה זאת בדברי רבה, אמורא בן הדור שלפניו:

הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד׳ אמות ברה״ר

(תלמוד בבלי, ראש השנה כ״ט ע״ב)

לא כל אחד יודע לתקוע. החשש הוא שאדם ייקח את השופר בידו, ייצא לרחוב אל מי שבקי כדי ללמוד ממנו, ויעביר אותו ארבע אמות ברשות הרבים. העברה כזאת היא איסור תורה בשבת. הרמב״ם אומר את החומרה במפורש: "גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. או יוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה" (רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב׳ הלכה ו׳). הרמ״א, בהגהתו על דברי השולחן ערוך שהובאו למעלה, מוסיף בשם אור זרוע והגהות אשירי ש"אסור לטלטלו אם לא לצורך גופו ומקומו" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן תקפ״ח סעיף ה׳, הגה), כלומר, השופר נחשב מוקצה בשבת, והרמ״א מתיר את טלטולו רק לצורך גופו או מקומו. בשאלה מעשית, מה עושים בשופר שבבית בשבת הזאת, שואלים את רב הקהילה, וחברותא איננה מכריעה בה.

ושימו לב מה בדיוק דוחה כאן את המצווה. הרמב״ם חותם את אותה הלכה עצמה בנימוק: "שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע" (רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב׳ הלכה ו׳). מה שמייצר את הסיכון הוא בדיוק מה שגדול במצווה הזאת: היא מוטלת על כולם. לא רק על מי שיודע לתקוע, אלא על כל מי שחייב בה. ודווקא משום שהיא של כולם, יש מי שעלול להזדקק ללכת וללמוד. מצווה של מעטים לא הייתה יוצרת את אותו חשש. הגמרא מוסיפה שאותה גזירה עצמה עומדת גם מאחורי לולב ומגילה שחלו בשבת: "והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה" (תלמוד בבלי, ראש השנה כ״ט ע״ב).

ואז קורה דבר עדין. בנוסח התפילה והקידוש, גם שמו של היום משתנה.

אם חל בחול, אומר: "יום תרועה מקרא קודש". ואם חל בשבת, אומר "זכרון תרועה".

(שולחן ערוך, אורח חיים סימן תקפ״ב סעיף ז׳)

שני הביטויים לקוחים משני פסוקים, וערוך השולחן מציין אותם: בפרשת פינחס כתוב "יום תרועה יהיה לכם", ובפרשת אמור "זכרון תרועה" (ערוך השולחן, אורח חיים סימן תקפ״ח סעיף ט׳). בפתיחת הסוגיה, עוד לפני דבריו של רבא, מביאה הגמרא בשם רבי לוי בר לחמא, משמו של רבי חמא בר חנינא, ששני הכתובים מדברים על שני מצבים: "לא קשיא כאן ביו״ט שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול" (תלמוד בבלי, ראש השנה כ״ט ע״ב). רבא דוחה את הלימוד הזה כמקור לכך שהאיסור הוא מן התורה, ובכל זאת כותב ערוך השולחן שגם לאחר שהאיסור נשאר מדברי חכמים, "מכל מקום גם התורה רמזה לזה" (ערוך השולחן, אורח חיים סימן תקפ״ח סעיף ט׳). ובתלמוד הירושלמי הניסוח חד עוד יותר: "בשעה שהוא חל בחול יום תרועה בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין" (תלמוד ירושלמי, ראש השנה פרק ד׳ הלכה א׳).

מזכירין אבל לא תוקעין. בימינו, יום שלם של הזכרה לדבר שאינו קורה בו.

ובעל משך חכמה לוקח את זה צעד אחד רחוק יותר. הוא נשען על כך ש"אחד המיוחד ממצות שופר, הוא לתקוע בשופר של איל, להזכיר זכות העקדה" (משך חכמה, אמור, ויקרא כ״ג, כ״ד), ומתאר את הוויתור מנקודת מבטם של ישראל: מוטב ש"יקטרג השטן ולא יכנס זכרונינו לאבינו שבשמים לטובה", ובלבד שלא ייפגע כבוד השבת, "פן יעבירנו ד׳ אמות ברה״ר ויתחלל שבת חלילה" (שם). ומכאן:

הרי זה גופי׳ מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, זה גופי׳ עקדה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר

(משך חכמה, אמור, ויקרא כ״ג, כ״ד)

"גופי׳" פירושו "עצמו". כלומר, עצם ההימנעות מן התקיעה בשבת היא בעצמה מעשה של עקדה, ולדבריו היא מרצה כשם שזכרון השופר מרצה.

ביום הראשון קוראים על ילד שנולד אחרי שנים של המתנה, וביום השני על האב שהוליך את בנו אל ההר. והשופר שותק ביום הראשון, ונשמע בשני.

✨ נקודות לחברותא

• חכמים גזרו שלא לתקוע בשופר בשבת, מפני חשש שאדם אחד יישא שופר ברחוב. הרמב״ם תולה זאת בכך ש"הכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע" (רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב׳ הלכה ו׳), כלומר מה שמסכן את המצווה הוא בדיוק מה שגדול בה, שהיא שייכת לכולם. מה זה אומר על מצווה ששייכת גם למי שעוד לא יודע לקיים אותה?
• הירושלמי מנסח את היום הזה בארבע מילים: "מזכירין אבל לא תוקעין". יש דברים שאנחנו מזכירים בלי לעשות אותם, ויש כאלה שאנחנו עושים בלי להזכיר. מה נשאר מהיום כשמורידים ממנו את הקול שלו?
• בעל משך חכמה קורא לשתיקה הזאת "עקדה רוחנית מופלגת", ולדבריו היא מרצה כשם שזכרון השופר מרצה. איפה פגשתם דבר שדווקא ההימנעות ממנו אמרה יותר מכל עשייה?